יומן מלחמה - ה-14 למאי

אתמול ראיתי את המוות. זה אסמעיל, עיתונאי מעזה, בן עשרים-ושבע, כותב לכם עכשיו ישירות. לא יודע אם אוכל לכתוב גם מחר. מעולם לא הרגשתי כך. השעה עשר בערב וישראל איבדה את זה.


הצבא מפגיז בתי מגורים של אזרחים בא-שג'אעיה באופן אקראי כעת. הד הפגזים מכה בכל מקום. הרחובות נראים כמו אחרית הימים.

א-שג'אעיה. השכונה הכי צפופה, הכי דחוסה בתושבים. יותר ממאה אלף-איש גרים כאן, וכעת הם מתרוצצים ברחובות, נסים מן העבר המזרחי של השכונה אל זה המערבי, בורחים מסוללות התותחים הרועמים שישראל הציבה בגבול.


אני מביט על הרחוב. אנשים מתפזרים בעלטה: נשים, ילדים, זקנים, נכים, גברים - מניפים מעל לראשם שמיכות ובגדים. חלקם נאחז במסמכים, תעודות זהות או לידה, שמא יאבדו אם ביתם יוחרב. המחזה מעורר אימה, מצית בלבי טראומות שנשכחו כבר שבע שנים, מאז 2014.


אני מתחפר עמוק יותר במיטה עכשיו, בוהה במסך הטלפון. בום, בום! חלון החדר מזדעזע. אני כמעט נופל מהמזרון -- איזה מזל שהחלון פתוח, אני חושב. למדנו להשאיר חלונות פתוחים כדי שלא יתנפצו, שיש פחות לחץ-אוויר בזמן הפגזה אם החלון פתוח.


בום, בום! אני מתנער, מזדקף בחדרי. אמא צורחת מלמטה: "כולם כאן? מישהו בחוץ, ברחוב?"


אני מרחיק עצמי מהחלון בערך שני מטרים, אבל נשאר קרוב מספיק כדי לראות מה מתחולל בחוץ.


"אלוהים! אלוהים!" אנשים צועקים ברחוב. הפגזות מחרידות, בלתי-פוסקות, אקראיות. כל רגע פגז נוחת במקום אחר. כמה נורא שהעיניים שלי מבחינות בצבע הפגז רגע לפני שהוא מתלקח. כמה נורא שגופי שחוק, עייף עד-מאד, אבל הרגליים ממוסמרות אל תוך רצפת החדר. אני לא זז. בום, בום!


אמא שלי צועקת: "בוא! נעמוד במסדרון".


"מה ההבדל?" אח שלי שואל אותה.


"המסדרון יותר בטוח" אמי מתחננת, ואחי מגיע. אני לא זז.


מטוסי הקרב כותשים מגדלי-מגורים, ישיבה במסדרון תעצור בעדם? איזו אומללות. קצב פעימות הלב שלי מאיץ. אני שונא את זה. האם אני מפחד. לא מפחד, אני אומר לעצמי. אם פגז ישראלי ימית אותי, אם ישחית את גופי, לא אפחד לעת סופי.


בום, בום! הלב שלי מתפוצץ.


אלוהים, אני אגואיסט, למה אני עומד ככה לבד, מול החלון, למה אני לא יורד לשבת איתם במסדרון. שאם נמות, נמות יחדיו. אם אשרוד אני - לא אסלח לעצמי, ואם תשרוד אמי - לא תסלח לי.


המסדרון בבית צר, רוחבו מטר וקצת, הוא סמוך למטבח. אמא מביאה שני מזרונים, אחותי הקטנה מתיישבת. זעקות אדם מהדהדות מן הרחוב, ואמא קוראת לאבא שיבוא.


האחים שלי דבוקים זה אל זו, שרה, אחותי הקטנה, מניחה ראש לרגליי, מבקשת שאקרא לה כמו פסוקים מהקוראן, שתרגע. בום, בום! שרה מתנערת, "בואו נעוף מכאן!" היא צורחת. אמא שלי מחבקת אותה, מלטפת לה את החזה, ואומרת: "אל תדאגי מתוקה".


"שרה," אני אומר לה, "אין לנו מקום בטוח יותר ללכת אליו".


לאנא, נערה מעזה, שולחת לי הודעות קוליות היסטריות בטלפון: "אסמעיל, לא נוכל לחיות פה יותר אחרי כל זה".


לאנא בת חמש-עשרה, פגשתי אותה באמריקה, שנינו השתתפנו בפרוייקט שקשור לאמנות. לאנא הייתה באמריקה כמה שבועות ואז חזרה לעזה, כמוני.


"אני צריכה שתעזור לי להגר לאמריקה" היא מקליטה לי, "זוכר את האישה ההיא, הסינית, שהזמינה אותנו לבית שלה, לארוחת ערב, ביום ההוא, ואמרה שאולי תוכל לעזור לי ולמשפחה להגר - אז אני רוצה לחפש את פרטי הקשר שלה".


בום, בום! פאק. אני מנסה להקליט הודעה עבור לאנא, להרגיע אותה, ו -- "כבו טלפונים"! מישהו צועק פתאום מהרחוב, ואמא לוחשת לי: "כבה, כבה מהר, שלא יאתרו איפה אנחנו מהטלפון". אני לא משתכנע, אבל מכבה בכל-זאת. גם ככה יש לי רק 6% סוללה.


זה היה הלילה הכי נורא מאז תחילת המלחמה, וגם בחיים שלי. אני לא יודע עד מתי האימה הזו תמשך.


ישראל מתפארת שהצבא שלה הוא הכי מוסרי בעולם, צבא אשר אינו תוקף אזרחים. אבל אחרי אתמול אני יכול להגיד בודאות: זה מיתוס, תוציאו אותו מהראש שלכם.


אני פונה אליך, את, אתה, הישראלי שקורא את המילים שלי: מה אנשי הצבא סיפרו לך? שאלו מטרות אסטרטגיות? והאם בדקת? והאם שאלת? נגיד, איך נראות אותן מטרות? אזרחים, אזרחים הופגזו פה אתמול. אני ואמי ואחותי.


אני פונה אלייך, ישראלי שקורא: עשה משהו. עשי את. צאי לברר מה קורה. שתיקתך מאפשרת לאימה הזו להימשך. אין דרך אחרת להבין את מה שעיני ראו אתמול בלילה: הצבא ירה על אזרחים באופן מכוון. פגזי התותחים נחתו סביבנו בכל מקום, ללא הבחנה - שוגרו מן הגבול לעבר שכונות מגורים צפופות. ובני-אדם פה, בני-אדם! שכנים שלי נקברו בחיים אתמול, אנשים לא מעורבים.


ואל תגיד שלכל סיפור יש שני צדדים. אל תיכנע להיגיון הזה, בבקשה אל תשווה בינינו: בין מי שנצור וכבול למי שמושל וכובש. בין השליט לנשלט. אינך יכול להפוך כל דבר לסיפור עם שני צדדים. ואם תעשה זאת, ברור לי: הרי תנהג באדישות, ולא תעשה דבר.


המשוואה הזו שגויה מן היסוד. בבקשה, עשי משהו. עשה משהו. זה גם קורה בשמך. שחרר דעות קדומות, את הטיות לבך - ועשה משהו. אני כותב את זה עבורי, וגם עבורך.


----


אנחנו פונים אליכם כעת באופן חריג: הצוות שלנו, ב-"אנחנו שמעבר לגדר", אסף ביממה האחרונה עדויות רבות כמו זו של אסמעיל, העיתונאי שלנו בעזה - אשר לא משאירות מקום לספק: סוללות התותחים של הצבא קיבלו פקודות להפגיז אתמול, בירי מסיבי ואקראי - שכונות של אזרחים.


לפחות שמונה ילדים נהרגו בהפגזות האלו, אתמול, ביום חמישי - מהשעה שש בערב ועד אור הבוקר.


אין על אירועי אמש שום דיון ציבורי בישראל. כולם דוממים.


אנחנו כותבים לכם ישירות מתוך פחד אמיתי לחייו של אסמעיל, ושל אלפי אחרים - חייבים להתעורר.