יומן מלחמה - ה-13 למאי

עוד יום חלף במלחמה הנוראית הזו. ואני ממשיך לכתוב לכם יומן, על מה שעיני רואות בעזה. שמי אסמעיל, בן עשרים ושבע, עיתונאי בעמוד. יום חמישי, ה-13 למאי.

אחותי הקטנה, שרה, כועסת כי לא קנתה תיק שתואם בצבעיו את בגדי החג שלה. אמא שלי גוערת בה: "די, שקט. זה לא זמן לשמחות ובגדים חדשים".


אחותי מתחננת, ואמא מאבדת סבלנות: "אסור ללכת לשוק. את רוצה להרוג אותי? את לא שומעת את ההפגזות בחוץ?"


אח שלי, סאג'ד, בן שבע, מתפרץ לשיחה: "זה מה שמעניין בנות! תיקים ובגדים ושטויות". ואחותי, שיש לה אופי חזק, והיא לא מוותרת אף-פעם על כלום - בכל-זאת, גדלה כאחות יחידה בין חמישה אחים - עונה לו: "סתום סתום. זכותי להנות בחג. אף-אחד לא יקח את זה ממני. וחוץ-מזה, לך לא מעירים כשאתה קונה בגדים". אחותי הקטנה עקשנית, לא מוותרת: "אני רוצה תיק לחג, שיהיה לי משהו יפה".


"השוק סגור עכשיו, יש מלחמה" אמרתי לה בחיוך, והבטתי בפניה של אמי, הדאוגות. "אבל חלק מהחנויות פתוחות", אחותי אומרת, "והשוק קרוב. נו יאללה, אני אלך מהר מהר - אמצא תיק יפה, ואחזור".


אחרי ויכוח ארוך, שבמהלכו שרה פרצה בבכי פעמיים, אמא שלי משתכנעת, ומבקשת מאחמד, אחי הגדול, שילווה את שרה לשוק.


הבית שלנו לא רחוק מהשוק, בערך חמש דקות הליכה, אבל אחרי רבע-שעה הם חוזרים ופניה של שרה נפולות. "השוק היה סגור, יש מלחמה" אחי הגדול אומר לי, ושרה מלמלת כל-מני מילים נרגזות לעצמה.


הסתכלתי על אחותי המתוסכלת. והעיניים שלי התעכבו על משפט באנגלית שכתוב לה על החלוצה: "תכליתו של אדם זה לחיות - לא להתקיים".


שמונים ושבעה הרוגים עד כה, ולא מסתמן שזה יגמר בעתיד הקרוב. אני חנוק פה בבית, בעיקר כי החשמל נקטע לנו כל הזמן. אולי אלך למספרה, אני חושב, אם הם פתוחים עדיין. אקפוץ לבקר, וגם אטעין את הטלפון שלי, כי יש שם חשמל.


מלא צעירים עומדים במספרה הפתוחה. הם משוחחים על המלחמה. צעיר אחד מדבר על "מגדל אל-שורוק" בן חמש-עשרה הקומות, שהחריבו עד היסוד.


"הפגיזו אותו, וזה אומר שהמלחמה תמשך עוד הרבה זמן" הוא טוען בסמכותיות, וכמה מהצעירים האחרים מתווכחים איתו.


"הי, אסמעיל!" אחד מהם מבחין בי, עומד במפתן הדלת, "בוא, בוא רגע. אתה יודע עברית, לא?" כולם מסתכלים עלי עכשיו, "תגיד לנו - המלחמה תגמר בקרוב, או שתמשך עוד הרבה?"


"אני לא יודע עברית" אני עונה לו, "אתה מתכוון שאני יודע אנגלית".


"כן, כן" הוא אומר, "נו, אז מתי תגמר, יודע או לא?"

הרגשתי חובה מסויימת לגלות לו שזה שאני יודע אנגלית לא אומר שאני מבין משהו על מלחמות, אבל לא גיליתי, ובמקום זה אמרתי: "כן, שמעתי שתהיה הפסקת אש בחצות, בוא נקווה שזה נכון", והצעירים הנהנו, ואני לקחתי את הטלפון שלי, שהספיק כבר להיטען, ויצאתי החוצה מהמספרה.


עכשיו יש לי טלפון עם קצת סוללה, ואני מנצל את זה כדי להתקשר למשפחת אל-תלבאני, בתקווה לראיין מישהו מבני המשפחה. לפני יומיים, מטוס קרב ישראלי הרג את רימה אל-תלבאני, בת שלושים ואחת, ואת בנה זיד, בן החמש, ואת בתה מרים, בת השלוש - שגרו במערב העיר עזה. ובן-זוגה של רימה, מוחמד, נמצא כעת בטיפול נמרץ ומצבו אנוש.


אני מנסה להתקשר, אבל נמסר לי מאחד מבני המשפחה שהם לא רוצים לדבר עם עיתונאים מרוב עצב, ואני מוותר.


שעה אחר-כך שוב יצאתי להסתובב. אני משתגע בבית. במקרה, פגשתי ברחוב את דוד של מרים, אחמד. שאלתי מה שלומו, והוא ענה: "הדירה של מרים הופגזה בשעה שתיים לפנות בוקר, שמעת?"


ואז הוסיף: "לא מצאנו את הגופה שלה עדיין, הפיצוץ היה מאד חזק, אתה מבין? פשוט העלים אותה. כנראה קרע את הגופה לחתיכות קטנות, לא יודע".

התיאור שלו זיעזע אותי. והוא המשיך: "מרים הייתה תלויה מאד בילדים שלה, כן? הכל עשו יחד. ואם הייתה פה, בטוח הייתה מבקשת ממני לקבור אותם יחד, את כל המשפחה, ובגלל זה אני מחפש אותה, את מרים, כלומר את הגופה שלה, אבל לא מוצא".


"שמע, אסמעיל" הוא מסתכל עלי פתאום, "אפשר לגלות לך סוד?"


"כן", עניתי.


"בעלה של מרים... הוא מת גם-כן. אבל אנחנו לא מגלים לאמא שלו כי היא בהיסטריה מוחלטת. ואף-אחד לא רוצה לספר לה כשהיא במצב כזה, כולנו מפחדים. אנחנו אומרים לה שהוא בטיפול נמרץ, במצב אנוש, אבל הוא מת. זה... היא איבדה את הבן שלה, ח'אלד, במלחמה האחרונה, ב-2014, וזה... מה אני אגיד לך. אף-אחד מאיתנו לא רוצה לשבור לה את הלב ולגלות לה שגם הבן השני שלה מת".