עבר עלי לילה אכזרי. ואני ממשיך לכתוב את היומן הזה, זה היום השני - יומן על מה שקורה לי פה בעזה. שמי אסמעיל, אני עיתונאי בעמוד, בן עשרים-ושבע. יום רביעי, ה-12 למאי.
מוקדם בבוקר מכוניות חרקו וצפרו בכביש הקטן שמתחת לבית שלי, וכך התעוררתי משינה. הצצתי מהחלון: נהגי המכוניות נשאו פצועים, מהפגזה ישראלית נוספת, והם בדרך לבית החולים. שני נערים נהרגו במתקפה הזו, כך קראתי אחר-כך.
הדי הפיצוצים בכל מקום עכשיו, בכל רגע, וכך גם הפחד. מחלון ביתי אני שומע אנשים צועקים ברחובות, ובין הפגזות, שברי מילים מגיעות לאוזני: "אלוהים ישפוט אותם", או "צריך לנקום בהם על זה".
מרגע לרגע המצב מחמיר, הפיצוצים לא מפסיקים. אני מחליט לקום, ללכת אל השוק הסמוך. הרוכלים מדברים שם בינם לבינם, מתלבטים אם לקפל הכל וללכת הביתה, או להישאר. "אולי בכל-זאת נרוויח היום כמה שקלים", אחד מהם ממלמל. ואני רוצה להגיד להם שילכו הביתה, שלא הגיוני להישאר בחוץ היום, אבל שותק.
אלוהים, שילכו הביתה, הרוכלים. בבקשה, שילכו, ואני יודע, גם בתוך הבית מסוכן להם, בסדר, ובכל-זאת, שילכו. קשה לי לראות איך אנשים בעזה הורגלו לחיות במצב של הפגזות, במציאות כל-כך לא טבעית. כלומר לראות רוכל שמוכר עגבניות כשהשמיים רועמים - זה מפחיד אותי, לראות אדם שהורגל למלחמה, כאילו הייתה דבר טבעי.
אבל אולי אני בעצם מפחד על עצמי, על הנפש שלי, מפחד שיום אחד גם אני אעשה לכזה, שאאבד את היכולת להרגיש, שבמקום פחד אתמלא באדישות קרה, כשירעמו השמיים.
אני לא צריך ללכת לשום-מקום היום, אשאר בבית ואנסה לחזור לישון.
בדמיונות שלי אני חי באמריקה שוב. שבתי לכאן, לעזה, לפני שבעה חודשים בדיוק, אחרי שלמדתי שם שנתיים. עכשיו אני מתחיל להיזכר איך עזה באמת, כמה אכזריות יש בה. שנתיים שם עזרו לי לשכוח אכזריות של חיים שלמים כאן, אתם מבינים?
הראש שלי מתמלא במחשבות נאיביות. בעזה, אנחנו אוהבים את החיים אבל לא מוצאים בהם משמעות - כי התנאים פה בלתי-אפשריים. חברים שלי לא יודעים איך העולם בחוץ נראה בכלל. כולנו גדלנו תחת סגר. ואני חושב: מה אם ישראל הייתה מעניקה לנו קמצוץ של חופש? נגיד, פותחת את עזה, למשל, למשך שנתיים. נוהגת בנו כבני-אדם. רק שנתיים. האם דבר-מה היה משתנה לטובה?
נדמה לי שכן, שיהיה הבדל. ואולי אני משלה את עצמי, אבל לדעתי הלבבות היו מתרככים, וגם המחשבות היו מתרככות.
שוב רעד של הפגזה, ושוב פחד. לא מצליח להירדם. וצצה לה עוד מחשבה:
אני לא רוצה לחיות בעזה כקורבן, ולא רוצה לחיות בעזה כגיבור.
השעה עכשיו שמונה-וחצי בערב. בחדשות מדווחים על הפגזת בניין מגורים בעיר עזה. במלחמה של 2014, ישראל למדה, שהפצצה מכוונת של מגדלי מגורים פוגעת נפשית, באופן יעיל ומהיר מאד, בתושבי עזה - וצירפה את האסטרטגיה האכזרית הזו אל מערך הלחימה השוטף שלה. פגיעה בחפים מפשע.
בניין המגורים הנאדי, שנהרס הערב עד תום, היה ביתם של יותר מ-40 משפחות. מאות בני אדם חיו שם, וכעת אין להם איפה לחיות.
ישראל יודעת שלא מדובר במטרה צבאית, לכן היא הודיעה לשומר הבניין, איש זקן ונמוך-קומה, שיפנה את כל המשפחות. ומה אני אמור להבין מזה? כמו אומרים לנו: נכון, אתם לא מטרה צבאית, אבל בכל-זאת אנחנו רוצים לפגוע בבתים שלכם, מעוניינים בסבל שלכם, תושבי עזה.
מתי כולם יבינו שאין כזה דבר מלחמה מוסרית, שאין "מטרות צבאיות איכותיות" שאם רק יחרבו - הכל יגמר פתאום. כך טוענים פרשני הצבא, ומפקדי הכוחות - אבל לסמוך עליהם שיצליחו לפתור משהו, באמת, זה בזבוז זמן מוחלט. מתי יבינו שהפתרון היחיד שיכול להיות הוא פוליטי: לסגר, לדיכוי, למציאות היום-יומית הבלתי-אפשרית בעזה.
כעת זו שעת לילה מאוחרת. אני עוצם עיניים, אבל רחשי המל"טים ומטוסי הקרב מדירים שינה מעיני.
אדם שוכב במיטתו בעזה וחושב: מתי תנחת פצצה? האם ימות אחד משני הורי? האם מישהו מחברי? ומה לגבי?
ואם אמות, כיצד אראה לאחר-מכן? כלומר, הגוף שלי, כיצד יראה? יישרף בלהבות? הראש ישאר מחובר לכתפיים? אמא תזהה אותי? כך אני חושב, בלי-סוף, והשמיים רוחשים מטוסים.
והמחשבות שלי אובססיביות, הן מפחידות אותי. זיעה קרה ניגרת מהגוף. עוד מחשבה פתאום: אני מקווה למות מחוייך, כשידי אוחזת בידו של אדם אהוב. זו מחשבה חוזרת, שיש לי מגיל קטן.
אני צריך להירגע קצת, המחשבות האלו קשות. אור דק נכנס מהחלון, לא נרדמתי בלילה. אני מרגיש חסר אונים, ומנסה לחשוב על משהו אחר, משהו שיאט את קצב המחשבות שמתפשטות לי בגוף, כמו חום שורף מתחת לעור.
אני קם. אלך לשטוף את עצמי, להתפלל, אולי כך אצליח להרגע, או להתפייס עם המוות