הזמנים פה קשים. ואני רוצה לכתוב לכם יומן, כל יום - על מה שעיניי רואות בעזה. שמי אסמעיל, אני עיתונאי בעמוד, בן עשרים-ושבע. יום שלישי, ה-11 למאי.
עזה הופגזה. ואתמול בלילה, בערך בעשר, הלכתי בחשש מסויים לבית-קפה של חבר. מקום קטן כזה, עם קצת אוכל, שיש בו גם שלושים מחשבים. ילדים קטנים ישבו עליהם ושיחקו פאבג'י - משחק יריות.
הגעתי לשם כי רציתי לקנות מדבקות לאותיות במקלדת. תמיד בימי רמדאן, במיוחד אחרי ארוחת שבירת הצום - המקום הזה עמוס, וכך גם היום - מלא ילדים קטנים.
חבר שלי התעסק באינטרנט שקרס, ואני צותתי לשיחה של שני ילדים, בגיל יסודי. הם בהו במחשב, שיחקו במשחק, ואחד מהם אמר לשני, בצחוק: "אל תדאג, עכשיו ישראל תעיר אותנו כל בוקר - לארוחה שלפני הצום".
חבר שלו ענה בציניות: "לא נשאר הרבה לרמדאן, לדעתי הם רוצים לברך אותנו, לקראת החג". ושניהם המשיכו לבהות במחשב, ולשחק בשקט.
חלפה חצי-שעה, והגיע לחנות גבר. הפנים שלו היו אדומות מכעס. הוא התחיל לצרוח על הבן שלו, אחד מהילדים שדיבר קודם-לכן: "טוס מיד הביתה! איך אתה משחק במחשב בזמן שהמצב הביטחוני כל-כך מסוכן?".
חבר שלי, בעל המקום, ניסה להרגיע את הרוחות, והאבא הזה, שראו את הפחד בעיניים שלו, קילל את חבר שלי. הוא צעק: "מה יש לך, איך אתה משאיר את העסק שלך פתוח בזמנים כאלו? ועוד לילדים קטנים?! אתה לא בן-אדם, אין לך אמפתיה לאנשים".
וחבר שלי, בעל המקום, אמר: "יש לי אמתפיה למשפחה שלי. יש לי שלושה ילדים, ואני צריך להאכיל אותם, ולחיות. רק מהמקום הזה אני מרוויח כסף. אם אסגור, נמות. מה אתה מציע שאעשה?"
והם המשיכו להתווכח, ובחוץ רעמו פגזים, אחד אחרי השני, והסיטואציה הזו, לדעתי, סיפרה משהו עמוק מאד על המצב הקיים בעזה - על שני סוגי מוות שיש כאן - אחד מהיר, אחד איטי.
המצב הולך ומתדרדר. אולי אל מערכה צבאית כוללת, קשה, בה איש אינו מעוניין. אני יושב בבית, לא מפסיק לקבל עדכונים, לשמוע בומים, ובתקשורת מדווחים על 25 קורבנות עד כה. רובם אזרחים, תשעה מהם ילדים. מי מרוויח מזה? אף-אחד.
כאילו לא מספיקה המלחמה האיטית, השקטה, שישראל מנהלת נגד עזה והגדה כבר שנים. כן, מלחמה איטית: סגר מתמשך על הים, האוויר, והיבשה - בעזה. התנחלות באדמות פלסטיניות, דונם אחר דונם, בית אחר בית - בגדה ובירושלים.
במשך שבועות הרחוב בעזה כועס על גירוש המשפחות משיח ג'ראח, בירושלים. אני נמצא בחוץ, ושומע - כולם מדברים על זה. זועמים. אני לא יודע אם אתם, הישראלים, מודעים למשמעות של ירושלים עבור תושבים בעזה, ועבור פלסטינים בכלל.
זה לא רק חיבור דתי. פלסטינים רואים בירושלים חלק בלתי-נפרד מהזהות הלאומית שלהם, מההיסטוריה שלהם, ובימים האחרונים מאות תושבים יצאו פה לרחובות, וצעקו, ומחו, ושרפו צמיגים - כדי לבטא את הכעס הזה, על מה שקורה בירושלים ובשיח ג'ראח. וכלום לא קרה
לפני כמה ימים, באחת מההפגנות, דיברתי עם ידידה שלי עפאף. היא בת תשע-עשרה, לומדת אנגלית באוניברסיטה בעזה. "ירושלים חשובה לי", היא אמרה, "זה המקום היחיד אליו אני מרגישה שייכות אמיתית, כפלסטינית".
"ישראל לא מאפשרת לי לבקר בירושלים. מעולם לא הייתי שם. בכלל, אף-פעם לא יצאתי מעזה, גם לא הייתי ביפו - העיר ממנה גורשה משפחתי ובה אני רוצה לגור. ולמרות העובדות הקשות האלו, ואולי בגללן - אני מרגישה מחוברת לירושלים מאד".
חשבתי על מה שעפאף אמרה לי. בכנות, עבורי החיבור הזה לירושלים לא בהיר עד הסוף. אני לא מבין אותו לגמרי, אבל יודע שהוא עמוק. בשבועות האחרונים, כשראיתי את החיילים בירושלים, ואת המשפחות בשיח ג'ראח, והמכות, ורימוני ההלם והירי - הרגשתי חוסר אונים. כאילו מישהו מרביץ לאבא שלי או לאמא - מול העיניים שלי.
זו התחושה. ואנחנו, הפלסטינים, הרי מפוצלים בכל מקום. לאן שלא תלך ברחבי העולם - תמצא פלסטינים מפוזרים: בגדה, ובעזה, ובשטחי 48', ובמזרח-ירושלים, ובאירופה, ובאמריקה. והכיבוש הוא הסיבה לפיצול הזה, לגולה המתמשכת.
עמנו קרוע גם מבחינה פוליטית, ורעיונית, ודתית - אבל בכל הנוגע לירושלים, כולנו כגוף אחד. במציאות של הפרדה מוחלטת בינינו, העיר הזו היא שריד אחרון שמחבר אותנו, וגם מכאן נבע הכעס בעזה כלפי מה שקרה בשיח ג'ראח, בשער שכם, ובאל-אקצא.
אני יושב בבית וחושב לעצמי: מה יקרה עכשיו? לא נראה שזה יגמר טוב. כולם זועמים, ותושבי עזה נמצאים גם ככה במצב שאיש לא מקנא בו. אף-אחד מהתושבים פה לא באמת רוצה מלחמה, תאמינו לי. מלחמה בה ישראל תפגין את כוחה הרב, תחשוף את שריריה - ואלפים יפגעו. אני לא מתגעגע למראות הזוועה, לדם ברחובות. איש לא מתגעגע לזה.
אבל אני רוצה שתבינו: אנחנו מדממים פה גם ככה. מדממים בשקט, כל הזמן. בלי קשר למלחמה כזו או אחרת. ומה ישראל עושה בנוגע לזה? למה אני, למה אנחנו, צריכים לבחור: או למות במלחמה, מהר - או למות בשקט, תחת הסגר. למה אין אפשרות שלישית?
אתם יודעים, הרבה חברים שלי, מעזה, אומרים: "אולי עדיף למות מאשר להמשיך חיות ככה, חנוקים לגמרי. מה כבר נפסיד?". ואני מבין אותם, אבל לא מסכים. יש לנו מה להפסיד. את אבא שלנו, ואת אמא, למשל. ואת האהובים שלנו, ואפילו הנפש שלנו - את כולם נוכל להפסיד במתקפות האלו. וגם לישראלים יש מה להפסיד.
מול מצלמות, מול העולם, שמעתי אנשים מהממשלה הישראלית אומרים: אנחנו רוצים שלום, ומבקשים לחיות יחד, כתף אל כתף. אבל בפועל הם מקדמים כבר שנים מדיניות שהיא ההפך המוחלט משלום. הסגר מוחץ כל סיכוי לשלום.
קל מאד לרצות שלום כאשר אתם הצד החזק. קל יותר לדבר על שלום כאשר אתם לא נחנקים יום-יום, כאשר "שלום" זו מותרות, ולא צורך קריטי.
אנשים סביבי דואגים מאד עכשיו. בבית, ברחוב, בכל מקום: כולם מפחדים שהמתקפות יתרחבו לכדי מלחמה מקיפה. אח שלי וזוגתו, שגרים בחוץ לארץ, מתקשרים אלינו כל חמש-דקות, לבדוק שאנחנו בסדר. הם לא מסוגלים לעשות שום דבר חוץ מלהתפלל.
אמא שלי לחוצה בטירוף. היא צרחה עכשיו על האחים הקטנים שלי: "שאף-אחד לא יצא מהבית"! ואח שלי צחק לה בפנים, ואמר: "מה נראה לך, אמא, שישראל לא יכולה להפציץ לנו את הבית?" והיא אמרה: "כן, ישראל יכולה, אבל אם נמות - אני רוצה שנמות ביחד, כולנו".
ואני שמעתי אותם, וחשבתי שאני לא רוצה שאף-אחד ימות. אלוהים, אני כל-כך עצוב היום, ולא יודע מה לעשות.