כתבתי לכם בכל יום במשך המלחמה - ועכשיו מדווחים על הפסקת אש. זה אסמעיל, עיתונאי בן עשרים ושבע מעזה. כל הלילה ישבתי וכתבתי בחדר.
עכשיו חצות. זמזום הרחפנים של ישראל מלמעלה עדיין קודח, זמזום שהפך עם הזמן לחלק ממהותי. מספר הקורבנות ממשיך לעלות, ואינני יודע כמה בתים עוד צריך להרוס, כמה אזרחים לפצוע, כמה ילדים למות - כדי שכולם יבינו שאין בכך תועלת אמיתית.
שמעתי דיווחים שבשתיים בלילה תהיה הפסקת אש. ואני במיטה, לא נרדם, כאילו שוכב על גחלים לוהטות: האם מישהו מאוהביי ימות במרווח הזה - דווקא בשעתיים האחרונות? כמה נורא אם כך יקרה. ולמה שלא יעצרו עכשיו, ממש עכשיו, למה זה מוכרח להימשך עוד שעתיים.
עשר דקות לפני שתיים בלילה. אני מרגיש מחנק בחזה.
שתיים בלילה. הפסקת אש, כך אומרים.
אנשים בשכונה שלי לא ישנו. רבים יוצאים לרחובות, שמחים - רמקולים גדולים בחוץ כורזים: אלוהים גדול, מבטאים שמחה של חג, כמו עיד אל-פיטר, החג שנמנע מאיתנו השנה בגלל המלחמה.
אני מביט החוצה מהחלון בחדר ורואה: עוד ועוד אנשים נוהרים לרחובות, שרים. אין ספק שרבים מהם כואבים במקביל, אבל כמי שחי בעזה, אתה מוכרח ליצור לעצמך שמחות כדי להמשיך לחיות - זו הדרך היחידה להתקיים במקום כזה, מוכה אסונות ואימה.
אני מוצף בתחושות סותרות ומבלבלות.
הגוף שלי רועד, והשכל נדמה שלא מצליח לעכל, או להגיב, למה שמתרחש. אני פוסע בבית הלוך ושוב, כמה פעמים, מנסה להבין מה קרה לי - ולא ממש מצליח.
אני עצוב - על האובדן הגדול של כל-כך הרבה נפשות מבני עמי, ובמיוחד על מותם של שישים וחמישה ילדים.
ואני שמח - שפסק ההרג, שלא יהיו יותר משפחות עקורות.
ואני עצוב - על החורבן האדיר בעזה, אי-אפשר לזהות את הרחובות יותר, את סימני ההיכר של העיר - עקב ההפגזות הקשות.
מה אני אמור להיות? עצוב? שמח? ואולי אני לא אמור להיות כלום.
השעה ארבע לפנות בוקר. אני רוצה לישון אבל הגוף לא נותן לי. אני עדיין מרגיש מחנק, והאוויר סביבי הופך לסמיך יותר עם כל רגע שחולף. בקבוק של בושם מונח על השולחן שלי, ואני מתיז ממנו קצת, בתקווה שזה יעזור לי לנשום.
חבר שלי מבריטניה שולח לי הודעה: "ברוך השם. מקווה שאתה בסדר. נעשה שיחת וידאו?"
אבל אני לא רוצה לדבר איתו עכשיו. ובכל-זאת אני מתקשר, ושואל מה שלומו, ואומר שאני רוצה לנוח - שאני לא יכול להיות חלק משיח פוליטי עכשיו.
אבל זה בלתי-אפשרי. כי אתה מוכרח להיות חלק מהפוליטיקה - פשוט בגלל שאתה גר בעזה. הרי אני לא יכול להשתחרר מעזה, וגם לא מהסגר. לא יכול לעזוב את אמא שלי ואת חבריי.
"אני צריך קצת שקט, חבר יקר" אמרתי לו. אני צריך טיפול נפשי, אולי. אני צריך לנסוע מכאן.
גרתי פעם מחוץ לכלא, מחוץ לעזה - למשך פחות משלוש שנים. קיבלתי מגלת לימודים בחוץ לארץ, ובדרך נס הצלחתי לצאת.
החיים בחוץ עזרו לי להתגבר על שנים של טראומות וכאב כאן. ואני שואל את עצמי: למה ישראל לא מבינה שפלסטינים אוהבים את החיים כמוהם? למה קשה למנהיגים בישראל להבין, שניתוק תושבי עזה משאר הארץ באופן שרירותי ומוחלט, שהטלת הסגר - זה בדיוק מה שמייצר זעם ואיבה, מה שמרסק כל סיכוי שאי-פעם יהיה שלום אמיתי בארץ, או אמון בצד השני?
זה לא צודק שכל אחד מהישראלים יכול לנסוע לטייל, לצאת מעירו, לקבל טיפול רפואי בלי מחסומים, לנהל כלכלה חופשית - ופה אנחנו בסגר - עונש קולקטיבי שאין ממנו "הפסקת אש".
זה לא צודק שאי-אפשר לצאת החוצה מכאן, שאין בעזה שדה תעופה בינלאומי, או נמל - כמו בכל מקום אחר בעולם.
אני מפחד שהתסריט הזה יחזור על עצמו, שלא ינקטו צעדים משמעותיים להפסיק את הסגר - והכל ימשיך ככה. שוב ושוב. ובכל זאת אני צריך לצבור אנרגיה עכשיו. לחפש שברירי תקווה לשינוי.
הסבל הפך לחלק בלתי-נפרד מהחיים שלי, כפלסטיני, ושל פלסטינים רבים אחרים. הוא ממשיך גם עכשיו. ותאמינו לי, משקלו של הסבל כבד מנשוא, והכתפיים של כולנו נעשו עייפות מאד.