יומן המלחמה של אסמעיל

אני כותב מהבית שלי בעזה. שמי אסמעיל. בן עשרים ושמונה. אני רוצה לתאר מה זו מלחמה פה במחנה פליטים, דרך העיניים שלי. אעדכן בעמוד הזה כל יום.


זה התחיל בשישי כשקמתי בצהריים לצווחות של אחי הקטן: "אש! איזה טירוף! אש!"


התנערתי מהמיטה. "מה יש! מה אש?" לרגע חשבתי שמשהו בבית נשרף. יום שישי זה יום מנוחה בעזה, ונרדמתי אחרי ארוחה דשנה. לא הבנתי מה אחי אומר. "אש",

הוא השיב, "מלחמה".


שתיתי מים ויצאתי למרפסת של הבית שלנו. בטלפון שלי נגמרה הסוללה, לא היה חשמל, והמרפסת עבורי תחנת חדשות כשהחשמל נקטע.


ראיתי ברחוב כמה משפחות, בעיקר ילדים ונשים, שהלכו ממזרח למערב עם תיקים על הגב. נראה שזה באמת קורה שוב.


בשבע בערב הצלחתי להטעין קצת את הטלפון ולבדוק חדשות. ראיתי תמונה של אבא אוחז בילדתו בת החמש. בגופה קטנה. ותמונה אחרת של בית מופגז.


הבזקי זכרונות מהמלחמות הקודמות חנקו אותי, אבל לא התמסרתי אליהם. רציתי משהו שיסיח את דעתי. כבר נהיו לנו טקסים משפחתיים קבועים בזמני מלחמה. אמא שלי, מתרוצצת בין החדרים, מנסה להבין איך להעביר את האחיות שלי למקום יותר בטוח. אבל לאן, אמא? אבא שלי, פקיד בנק, מפחד שלא תגיע משכורת, כי איך נחיה.


בשמונה וחצי בערב, סירנות האמבולנסים, כמו תופי מלחמה, הפכו כבר לצליל העיקרי ברחוב, ודבר סביבי במחנה הפליטים שג'אעיה, לא היה רגוע. רכבים חלפו, על גבם כריות ומזרונים, המונים הלכו ברגל, רק לברוח למקום אחר.

ואני עמדתי במרפסת וחיפשתי בעיניים את התיקים.


תיק הגב של העזתי בזמן המלחמה, הפך לסמל. חלק ממי שאנחנו. תבינו: התיק משמש כדי לבנות את הזהות שלך מחדש, אחרי שמטוסים מעלימים לך את הבית ואת כל החפצים. התיק הופך להיות מי שאתה.


בדרך-כלל, בתיק הזה יהיו דברים פרקטיים. דרכון, כמה מסמכים אישיים, תעודות מהאוניברסיטה, ביטוח בריאות. אני מתבונן בעשרות התיקים שחולפים על-פני. ואז אחי צועק מלמטה: "בואו מהר, הם יפגיזו את המאפייה של אבו מוחמד!"


אני יורד למאפייה, ברחוב מולנו, ורואה המון מתגודד סביבה, מחלץ שקיות מתוך החנות. אחרי רגע, אני קולט שזו לא הפגזה. אנשים מפחדים שיגמר הלחם והם מרוקנים את המאפייה. אחותי הקטנה נוגעת לי בכתף. "תצלם אותי", היא מבקשת, לבושה בחולצה חדשה.


"זה נראה לך זמן מתאים לתמונות", אני גוער בה, "סעי, סעי מכאן".


ואז מחשבה מעוררת אימה חולפת לי בראש. ואני מיד מצלם שתי תמונות של אחותי. במלחמות אדם הופך אדיב יותר. עכשיו אחת-עשרה בלילה. אני מנסה לישון אבל לא מצליח מרוב חום. אין חשמל. בישראל לא מאפשרים לנו להכניס דלק מאז יום שני, ותחנת הכוח היחידה כבר קרסה. ים של טיפות זיעה מכסה אותי. ואז החשמל חוזר! אני מפעיל את המאוורר, ועוצם עיניים.


בזמני מלחמה, הרחפנים הישראלים, שאת הזמזום שלהם שומעים תמיד בכל מקום בעזה, גוברים ומתרבים. עשרות מהם עפים בשמיים, ולפעמים גם מפגיזים.


צינת המאוורר מאפשרת לי להירדם סוף סוף. חריקת הלהבים מנמיכה קצת את רעשי הרחפנים מחוץ לחלון.