עלי אבו-שייח
6:26 בבוקר
אני לא מסוג האנשים שבדרך כלל זוכר את החלומות שלי, אבל אתמול בלילה היה סיפור אחר: חלמתי שהיגרתי לבלגיה ואני יושב עם חבר במחנה פליטים עמוס וצפוף. אני זוכר היטב כמה הייתי חרד ונרגש. החבר, אותו לא פגשתי מעולם בחיים האמיתיים, חזר ואמר כמה המחנה הוא כמו כלא, ושאסור לנו לעזוב, אחרת החיילים הבלגים יתפסו אותנו.
למרות זאת, החלטנו לקחת סיכון ולגלות את הרחובות שמחוץ למחנה. כשיצאנו החוצה, התרשמנו מיופיים של הבניינים שנגלו לעינינו. כשראינו ג'יפ צבאי הצלחנו להימנע ממנו, אך כשהגענו לרחוב ריק ומוצלרדפו אחרינו חיילים. רצנו עד שהגענו לסמטה צרה ובה גומחה בתוך הקיר שבה הסתתרנו. אולם החיילים מצאו ותפסו אותנו. התעוררתי בדיוק כאשר הם דחפו אותי לתוך הג'יפ שלהם. הרגשתי המום. בהיתי בתקרה למשך עוד כ20 דקות. תהיתי: מדוע חלמתי חלום שכזה, על אף שמעולם לא חשבתי על להגר לבלגיה? מדוע כה פחדתי מרדיפה וטרור של חיילים אפילו באירופה?
כשיצאתי מההלם הבנתי שזה הגיוני. בימים אלו נראה שכולם מדברים על למצוא דרך לעזוב את עזה. עם זאת, נראה שלא משנה לאן נלך, חירות אמיתית היא אשלייה, שכן כיצד נוכל להיות חופשיים כאשר המולדת שלנו אינה חופשית. מותש ממחשבות נרדמתי שוב, עד שקולה של אימי העיר אותי לארוחת הבוקר.
9:36 בבוקר
כשנכנסתי למטבח, היא פתחה ב"חקירה "הרגילה שלה. היא שאלה "למה הלכת לישון כל כך מאוחר? האם משהו לא בסדר? (נדהמתי, כיצד היא ידעה שהייתי ער עד מאוחר כאשר היא בעצם ישנה? אימהות כל הזמן קשובות, לא מפסיקות לדאוג).
אמרתי לה, שחברתי הקרובה ביותר בדיכאון ונזקקת לאוזן קשבת. אבל בעיקר, חיכיתי שהטלפון וה- iPad-mini שלי יטענו במלואם כדי שאוכל להשתמש בהם גם כאשר לא יהיה חשמל. כרגע יש לנו חשמל ללא יותר מארבע שעות ביום אז אני אף פעם לא ישן כשיש חשמל. הייתי צריך גם לפקוח עין על הברז החיצוני, כך שכאשר יגיעו המים, אוכל להפעיל את הגנרטור השואב מים מהצינורות התת קרקעיים לחביות האחסון בגג שלנו. (זה אחד הדברים בחיים בעזה שזרים לא מבינים: בגלל המחסור, מים מתוקצבים על ידי הממשלה, ואנחנו משאירים את הברז החיצוני פתוח כדי שנדע מתי זה בא. אם לא נפעיל הגנרטור מיד, השכנים שלנו עשויים לצרוך את כל המים ולהעמיד אותנו במצב קשה. זה כמעט משחק).
זה היה יום חג דתי, מה שאומר שאימי ואחי לא היו צריכים לעבוד. (איד- אל –אדחה מציין את נכונותו של אברהם להקריב את בנו כמעשה ציות לפקודת האל. אלא שאז, האל ריחם על הבן ונתן לאברהם כבש להקריב במקום. בחג הזה, מקריבים כבש או חיה דומה לה, ומחלקים אותה לשלושה חלקים: שליש ניתן לעניים ולנזקקים, שליש נוסף לקרובי משפחה וחברים). היא, אחי ואני אכלנו ארוחת בוקר יחד. אח"כ רחצתי כלים (זו הייתה המטלה שלי) ושאלתי מה עוד צריך לעשות בבית. (יש לי רק אחות חורגת אחת ואני לא גר איתה, כך שבניגוד למשפחות מסורתיות רבות כאן, אני זה שעושה עבודות בית. גם אם זה לא היה המקרה, אני רואה בעזרה לאימי את החובה ואת הפריבלגיה שלי. היא התגרשה מאבא שלי בעודי תינוק ומאז עבדה גם בבית וגם כמפקחת על מורים למתמטיקה. מכיוון שהרשות הפלסטינית היא זו המשלמת את שכרה, והיא מענישה את העזתים ככוח מיקוח מול החמאס, היא מקבלת רק מחצית ממשכורתה). מילאתי את הקומקום במים כדי לנקות את חדרי האירוח וחדרי המגורים, אז כיביתי את המבער כדי לתת לתה להתבשל, הוספתי מקל קינמון ומרווה תוך כדי שאני פונה להמשך סידור הבית.
צהריים
נכון להירגע, ניגנתי את האלבום של אליסיה (זכריה חורי מלבנון). לקחתי כוס תה לאימא שלי ולאח ופניתי עם הכוסס תה המהבילה שלי למקדש לשי, החדר שלי. הפעלתי את הווי.פי עם בטריה (משום שהחשמל לא עבד בזמן הזה) ובדקתי את המדיה החברתית. מה שראיתי וקראתי הו הרבה הודעות לגבי החג. לעיתים אני חושב שרוח החג ברשתות החברתיות היא יותר נוכחת וחזקה מאשר בחיים האמיתיים- בעיקר בשנה זו. אנשים כאן הם כל כך מיואשים ושבורים. שווקים, סופרמרקטים, מסעדות ומקומות ציבוריים נוספים אינם כה עמוסים. כולם עסוקים בכמה ואלו הוצאות הם יכולים להוציא.
לפתע הופיע פוסט חדש בפייסבוק שלי מהסיוע הרפואי לפלסטינים. זה היה סרטון וידאו המדווח על רצח פרמדיק מתנדב על ידי צלפים ישראלים בעת שטיפל בפצועים ממצעד השיבה הגדול. החדשות העלו דמעות בעיניי, לא יכולתי לצפות בסרטון יותר מ30 שניות. גוללתי את הפיד למטה עד שהסרטון נעלם, ואז קפצתי מהמיטה, בחרתי את השיר ה אהוב עלי מהאלבום החדש של אליסיה, הגברתי את הווליום ורקדתי בשיגעון עד לסיומו של השיר. אנרגיה רעה, לכי מפה.
הזעתי מאוד ברגעים אלו, לרקוד ולבצע תרגילי בטן אחרי שישנתי במזג אוויר חם מבלי היכולת לקרר (לא היה חשמל!), הייתי זקוק למקלחת ארוכה. השעה הייתה 1 בצהריים, ולקחתי לי את הזמן. אז הגיעה תורה של אימא להתקלח (רק אמבטיה אחת מלאה אינה מספיקה למלקחת של שניים בכל פעם). בינתיים שמתי את שירה החדש של, אמר דיאב (זמר מצרי), לבשתי את בגדי החג החדשים שלי והתחלתי לארגן את הקלסר שלי לקורס אינטנסיבי של לימודי אנגלית אליו התקבלתי.
זיכרון אהוב מהתקופה שלי בארה"ב (לטקסט מצורפת במקום זה תמונה שבה יושב עלי בחזית בית עץ, על גרם מדרגות, ומסביב פריחה נפלאה של פרחים ועצים והוא מחויך, לבוש ארוך וצעיף כרוך לצווארו). למרבה הצער, לפני שהספקתי לסיים באו חבריו של אחי לאחל לו חג שמח. אחי לא טוב בכלל בכל מה שקשור לאירוח, אז מזגתי כוסות מיץ היביסקוס ומילאתי אגוזים בצלחת. כשאחי עשב והלך לבקר חברים אחרים, אני ואימא שלי התחלנו את המסע לביקור הדודות מצד אימי, כפי שעשינו תמיד ביום השני של החג. עשינו כמה 'סלפי' ויצאנו לדרך.
3:50 בצהריים
בדרכנו לבקר את דודתי הצעירה ביותר, דקלמתי כמה פסוקי קוראן ( ביטוי לדבקות לפיה חוזרים שוב ושוב על תפילות קצרות בשקט או בקול רם) לביטחון והגנה. כשלחצתי ידיים עם דודי, הוא אמר לי שהוא אוהב את הזיכרונות שאני משתף בפייסבוק מהתקופה שלי באמריקה. הדברים שלו עוררו בי געגועים לתקופה לפני שלוש שנים, כשלמדתי שם באוניברסיטה שנה במסגרת תכנית ממשלתית של ארה"ב. אז, חגגתי את העיד עם חברי האמריקאים וחברי מכל מקם בעולם באירוע בקמפוס. אכלנו ארוחת ערב מזרח תיכונית טעימה ביותר. אני שמח על זיכרונות אלו אך הם גם כואבים. אני כל כך רוצה לחזור, אך נסיעות הן כל כך קשות לפלסטינים, בעיקר לאלו החיים בעזה. אין לי מושג, אם בכלל אי פעם, יורשה לי שוב לצאת מעזה לראיון עבור הויזה לארה"ב שלא לדבר על נסיעה לשם.
מאוחר יותר, בביתה של דודתי המבוגרת, אכלנו ארוחת צהריים טעימה מאוד של בשר בקר ואורז צהוב. כמובן, שאימא ואני ביקשנו לטעון את הטלפונים שלנו כי היה שם חשמל, ולא רציתי להישאר ללא חשמל כדי שאוכל להמשיך ולרשום את המחשבות שלי ולקרוא ספר שהורדתי. זה רומן ערבי שממחיש את אי השוויון וחוסר הזכויות של נשים במזרח התיכון. זה עצוב, אבל הספר טוב ואני קורא אותו בכל פעם שיש לי הזדמנות.
8:30 בערב,
יצאנו לביקור נוסף אצל דודה אחרת. (אחת התוצאות של המצור הישראלי הוא שהמשפחות הגדולות והמורחבות שלנו גרים במסיכות זה לזו- בניגוד למדינות בהם תושבים יכולים לנסוע ולהשאיר את קרובי המשפחה מאחור). היא התעקשה להגיש לנו ארוחת ערב (סימן היכר של התרבות הפלסטינית), ועל אף שכבר לא היינו רעבים, ריח הפלאפל והחומוס שכנע אותנו לאכול מעט.
10:50 בלילה
סוף סוף עזבנו את התחנה האחרונה והכי טובה- ביקור אצלי דודתי הכי גדולה. חברתי הקרובה ובת דודתי, ג'גה, גרה שם ותכננו יחד מסיבת יומולדת לאימא. יום ההולדת שלה הוא אוגוסט 21 (היום הראשון של החג). ג'גה אפתה עוגה וקנתה פירות, אגוזים וחטיפים למסיבה. אימא הייתה מספיק חכמה להבין שמשהו מתבשל לכבודה כשהתחלנו להכין את השולחן והיא לא הרפתה. הרגע שבו הבאנו את העוגה והדלקנו את הנרות היה הרגע שבו היא הבינה זאת בוודאות.
אימא שלי היא גיבורת העל שלי והיא מודל ההשראה שלי לחיים. זה משמח אותי ומרגיש לי נהדר לשמח אותה. בעצב מה עזבנו לכיוון ביתנו, העייפות גברה עלינו והרצון לישון היה חזק יותר מהרצון להמשיך בכיף. ברגע שהגענו לאוטו, פתחתי את החלונות ונשענתי לאחור כך שאוויר קר וצח ליטף את פני. לא התחשק לי לחזור הביתה או ללכת לשום מקום אחר. כל מה שרציתי היה להרגיש את האוויר המרענן. זה הרגיש כמעט כמו חופש.
תרגום: סוזי בן דורי
עריכה: תומר לב
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.