• .

יום בחיי עקרת בית מעזה

עודכן ב: פבר 10

אסראא מוחמד ג'מאל


בוקר


השעה שש בבוקר. אני יוצאת מהמיטה ומתפללת. אני חיה עם חמי, חמותי, גיסתי, בעלי, וחמשת ילדינו - ארבע בנות: ראווה, 11; ראהף, 9; מראם, 7; אסמא, 2, ומחמוד, בן ה-5.


מחמוד, שישן עם דודה שלו, קם מלא אנרגיות, ושותה חלב עם סבתו. אני עוזרת לו ללבוש את מדי בית הספר והוא יוצא אל ההסעה שתיקח אותו לגן הילדים, אליו הוא הולך כל יום פרט ליום שישי.


בשעה שבע אני מכינה תה וארוחת בוקר עבור שאר בני המשפחה. אנחנו אוכלים, משוחחים, ומתכננים את היום. בדרך כלל בבוקר, אנחנו אוכלים פלאפל, חומוס, עגבניות, תפוחי אדמה וזיתים. אני מדיחה כלים ובעלי יוצא למשרדו, בו הוא עובד כמהנדס-ארכיטקט.


הבנות, ראווה, ראהף ומראם יוצאות אל המסגד לשעה כל בוקר כדי ללמוד קוראן. בזמן הזה אני עוזרת לחמותי עם עבודות הבית, ומשחקת עם אסמא. כאשר ראווה, ראהף ומראם חוזרות מהמסגד אנו מבקשות לדעת אלו פסוקים למדו בעל פה ומעודדות אותן להמשיך ללמוד ולהצליח. ואז אני עוזרת להן להתארגן לבית הספר, הן לומדות בבית ספר של אונר״א.


צהריים


מחמוד חוזר הביתה מלא אנרגיה ונלהב וקורא בכניסה ״סלאם עליכום!״. כולנו צוחקות מהדרך שבה הוא מברך ועוטפות אותו בחיבוקים ונשיקות. אני שואלת אותו מה למד בכיתה, והוא נותן לנו תקציר, שבדרך כלל כולל שיר או מילה חדשה שלמד.


אני עוזרת לחמותי עם ארוחת הצהריים. כולנו אוכלות ומשוחחות להנאתנו, בזמן שאסמה ומחמוד משתוללים ומצחיקים אותנו, מתרוצצים סביב הספות ומתחבאים מתחת לשולחן. אחר כך אני מסדרת ומדיחה כלים.


אחר הצהריים


אחרי ארוחת הצהריים, תום וג׳רי שלנו - אסמה ומוחמד - מתעייפים והולכים לנוח. זה הזמן שלי להרגע, לנשום סוף סוף ולחשוב על חיי.


אני תוהה: ״האם אלו כל חיי? מה אני יכולה לעשות כדי לצאת מהשגרה ולממש את החלומות שלי?״


תפקידיי כאמא משמעותיים ואני אוהבת את המשפחה שלי. אבל משהו בתוכי קורא לי לעשות יותר.


אני רואה מודעה בפייסבוק של אירגון שמממן פרוייקטים זעירים. אני שולחת אותה לחברתי וואפה ואנו משוחחות ברשת.


אני על הנדנדה

אני: וואפה, אנחנו כבר לא ילדות. אנחנו צריכות שתהיה לנו עבודה. בואי נפסיק לעבוד בשביל אחרים ונחשוב ברצינות על הקמת פרוייקט נשים.


וואפה: חשבת על משהו?


אני: כן, אני רוצה לפתוח מקום שילדים יבואו לשחק בו. האמהות או אלו שמשגיחות על הילדים, יוכלו להשאיר אותם איתנו ואנו נשגיח עליהם. נשמור עליהם עד שהמשפחות שלהם יחזרו.


וואפה: את מתכוונת למעון יום?


אני: לא בדיוק. יהיה גם מקום שמבוגרים יוכלו לשבת בו לשתות ולבלות עם הילדים שלהם. נוכל להשכיר את המקום לימי הולדת או לאירועים אחרים לנשים, כי היום, בחברה שלנו, נשים לא יכולות לקיים אירועים כאלה במקומות ציבוריים. זה יכול להיות משמעותי לנשים רבות שחיות רחוק מהמשפחות שלהם ולכן כשהן רוצות לצאת מהבית אין להן איפה להשאיר את הילדים. המקום שלנו ייתן להן חופש ללכת לאן שירצו, וזה גם יהיה מקום שבו יוכלו לבלות מחוץ לבית עם ילדיהן ועם חברות.


וואפה: אוו.. חשבת על הכל! איך חשבת על הרעיונות האלה?


אני: כשביקרתי את המשפחה במצרים בקיץ שעבר אחותו של בעלי סיפרה לי על מקום כזה. היא משאירה שם את הילדים כשהיא רוצה לפגוש חברות. המקום שסיפרה לי עליו הוא רק לילדים, כך שבפרויקט שלנו תהינה אפילו יותר אפשרויות.


וואפה: תמשיכי!


אני: אנחנו יכולות לקבוע אחת לשבוע יום משפחות כדי שהורים יוכלו לבלות ולהנות ביחד עם הילדים שלהם.

הרגשתי שאני מרחפת עם החלומות שלנו. וואפה היתה שם איתי. דמיינו עצמנו נשים עצמאיות וחזקות שמרוויחות המון כסף. היא התלהבה מהרעיון ועודדה אותי לשלוח בקשה למימון, אבל רציתי קודם כל לדבר על הרעיון עם בעלי. הוא חכם מאוד, ובזכות העבודה שלו כארכיטקט, בוודאי יהיו לו רעיונות מצויינים.


ערב


ראווה, ראהף ומראם חוזרות מבית הספר ואוכלות ארוחת ערב. אסמה ומחמוד משחקים סביבנו, חמי וחמותי נהנים מתעלוליהם. בשעה תשע בעלי חוזר הביתה. היום אני שמחה במיוחד לראות אותו, כי אני מתכננת לדבר איתו על הפרוייקט הפוטנציאלי. אנחנו אוכלים את ארוחת הערב ביחד, הוא שואל את הילדים על היום שלהם, וכולם חוזרים על הדברים החשובים ביותר שקרו להם וצוחקים תוך שהם מספרים חוויות.


אחרי שכולם הולכים לישון אני אומרת לו: ״יש לי רעיון מעולה, אני חושבת עליו כל היום. אני רוצה שתקשיב טוב ותתרכז.״ הוא מסתכל עליי כמי שמחכה לאסון שיקרה. אני צוחקת ומספרת לו הכל. הוא אומר שהוא חושב שזה רעיון מצויין, אבל שזה לא יכול להצליח בעזה.


״אנחנו חיים במציאות קשה,״ הוא אומר. ״לאנשים כמעט ואין כסף להאכיל את המשפחות שלהם. זה לא זמן טוב לפרוייקט כזה.״


גל של עצב וייאוש נפל עליי. ניסיתי לשכנע אותו, אך ללא הצלחה. אחר כך חשבתי לעומק על מה שאמר והבנתי שהוא צודק. המצור הישראלי על עזה הורג את נשמתנו ואת חלומותינו, הרבה לפני שהוא הורג את גופנו. הוא שולט בנו - כי הוא מעסיק אותנו במאמץ היומיומי להשיג את הדברים הבסיסיים ביותר, כמו אוכל לילדינו.

אני בורחת בחלומותיי. אני שוכחת שאני בפלשתין ולא במדינה חופשית ועצמאית. אבל אני צריכה להישאר ריאלית; בעזה, אפילו חשמל יש לנו בקושי ארבע שעות ביום.


בזמן שכל המחשבות הפסימיות האלו מציפות אותי אני עדיין נאחזת בתקווה שאולי אצליח לחשוב על חלום שכן אוכל להגשים. בסופו של דבר זאת הבחירה שלי - אני יכולה להיות גיבורה, ואני יכולה להיות קורבן של נסיבות חיי.


ואז קורה משהו שמשנה הכל.


התקווה לא מוגבלת בזמן


למחרת אני מתעוררת מוקדם, ובודקת הודעות. ״היי איסרא,״ מתחילה אחת מההודעות. ״אני רוצה לברך אותך על כך שעברת את המיון הראשוני לאתר ״We are Not Numbers״. כרגע שוחחתי עם פאם והיא רואה בך פוטנציאל. קבעתי לך ראיון ליום חמישי בשעה אחת, כדי שתפגשי את הצוות.״

אני והמשפחת הכותבים החדשה שלי

ההודעה היא מעסאם עדוואן. הוא היה המורה שלי בקורס תרגום והוא המתאם של ״We Are Not Numbers״. לפני כחודש שלחתי לו דוגמה של משהו שכתבתי, כדי להתקבל לתוכנית.


אי אפשר לתאר את השמחה שלי ברגעים האלה. כאילו שטיח מעופף נושא אותי אל השמיים, אל השאיפות שלי. דמיינתי את עצמי כסופרת דגולה, מגשימה את חלומותיי ונעשית אישה מוצלחת.. סוף סוף, אמצא דרך להתפתח ולגדול.


בחיים תמיד יש סיכוי ותקווה. אל תהיו קורבנות. במקום זאת, היו הגיבורים של חלומותיכם, ושל חייכם.

תרגום: גיא קדם

עריכה לשונית: מיכל זק


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon