מלאק חיג'אזי
כשצעדתי אל עבר הסמטה הצרה הזו ליד בית הספר היסודי הישן שלי, הרגשתי פתאום כאילו האוויר התקרר. רוח קרה כמעט טפחה על כתפיי. אני לא יכולה להיכנס לסמטה הזו בלי להניח ידיים על האוזניים, שלא מרצוני. אני לא רוצה לשמוע את צליל הצחקוקים שאיכשהו עדיין נישא באוויר. לפעמים אני רצה כדי לנסות למצוא את הילדה המאושרת שמשמיעה את הצחוק הזה, אבל אז הצחוק נעלם. במקרים אחרים, אני מאזינה לקול האיתן כפלדה של מורה, המפציר בנו להיות בשקט, שהכל יהיה בסדר אם רק נציית.
רק שלא הכל היה בסדר. אני לא רוצה לזכור את מה שאיבדתי בסמטה ההיא: את ילדותי, כשהייתי בת 9.
זיכרונות רודפים
היום, אני בקושי זוכרת איפה הנחתי את הטלפון שלי. אבל היום ההוא בדצמבר 2008 חרוט במוחי כמו עץ ששורשיו נטועים עמוק באדמה. הילדה הגבוהה והרזה ההיא, עם השיער עד המותן ועם הצחוק הגבוה, שאהבה לקפוץ על חבל ולשיר, הייתה חברתי אסיל. אני כל כך מצטערת, אסיל, שאני כבר לא זוכרת את הפנים שלך!
אסיל נהפכה לשאלה לא פתורה הרודפת אחריי. ילדותי הייתה מלאה בשאלות ללא תשובות.
“באבה, אנחנו הולכים למות?"
"רק אלוהים יודע", אבא היה עונה.
הוא צדק כמובן, אבל ליבי הצטמרר ומילא אותי באי נוחות ובלבול. לא רציתי למות.
"באבא, מה זאת אומרת 'כלי נשק אסורים בינלאומית'? ברדיו יש הרבה אנשים שאומרים שהצבא הישראלי השתמש בהם כדי להפציץ את בית ספרי."
"אלה כלי נשק שלאף אחד אסור להשתמש בהם".
"אבל הם השתמשו בהם!", עניתי. הוא לא אמר יותר כלום.
אחרי שבית שכניי הופצץ, כאשר רובם היו בפנים, ניסיתי להימנע מללכת לביתם ההרוס. לא רציתי לדמיין שאני
שומעת את הקולות שלהם, צורחים או אפילו צוחקים. העובדה שהם חיו בדיוק כמונו - לפני שפתאום הם לא - הייתה כל כך מפחידה בעיניי. הילדים שלהם הלכו לבית הספר ממש כמונו, אבל עכשיו היה אפשר לראות את התלבושות האחידות שלהם בין ההריסות. הם למדו מתמטיקה ומדעים, ממש כמונו, אבל יכולתי לראות את הספרים שלהם קרועים, מפוזרים בכל מקום. הם אכלו, עשו בלגן, בכו וצפו בטלוויזיה, בדיוק כמונו! אולי יום אחד גם אותנו ירצחו, בדיוק כמותם.
למדתי מהטלוויזיה שככה גם כן עלה גורלה של אסיל: פגז ישראלי נחת ישירות בחצר מחוץ לבית משפחת אל-דיב, שם היו רוב בני משפחתה הקרובים. תשעה מבני המשפחה נהרגו באופן מיידי, ו-11 בסך הכל, כולל ארבע נשים וארבע ילדות. זה מה שהכתב אמר. הוא אפילו לא פירט את שמותיהם. הוא לא אמר שהם מתו לפני שהספיקו לאכול ארוחת צהריים; הם חיכו לאח של אסיל שיגיע הביתה כדי שיוכלו לאכול ביחד. הוא לא אמר שהילד הזה מצא את עצמו לפתע ללא משפחה.
כשניסיתי לישון באותם ימים, הכרית שלי תמיד היתה רטובה מדמעות של פחד ושל חוסר תקווה. הייתי רדופת חרדה קשה, עד שלפעמים היה לי קשה לנשום.
לגלות את עזה מחדש
כשגדלתי, שנאתי את עזה. היא כיבתה את החלומות שלי, את תחושת הביטחון שלי, את האופטימיות שלי. שאלתי את עצמי שוב ושוב, "למה נולדתי דווקא במקום הזה, כשיש כל כך הרבה מקומות אחרים בעולם?" ומדוע אנחנו לא חופשיים לבחור מקום אחר לחיות בו, כמו כל כך הרבה אנשים אחרים בעולם?
מאז היו שתי מלחמות נוספות בעזה. אך השנים והזיכרונות החדשים לא ריככו את השפעתם של אותם ימים ראשונים. הידוק ידיי על אוזניי כדי שלא "אשמע" את הזכרונות שלי לא עובד. אפילו הפרטים הזעירים ביותר עדיין ברורים בשבילי. אפילו כשאני יוצאת מהסמטה הזו, הערפל הקר נשאר בלבי.
אבל הבנתי שאנחנו יכולים ליצור מהטרגדיה משהו טוב ומועיל. לאחר הצטרפותי לצוות We Are Not Numbers, אני כמעט מרגישה ש"נולדתי מחדש". אני מודה שבהתחלה קיטרתי כשציפו ממני לפגוש אנשים באופן אישי, לראיין אותם ולכתוב עליהם. לא הייתי אדם מאוד חברותי והיו לי מעט חברים, ולכן חשבתי שיהיה לי קשה לעשות זאת. אבל אז גיליתי שלהקשיב לאנשים שמדברים על העצב, הקשיים, התקוות והחלומות שלהם, ואז לשתף זאת עם אנשים אחרים דרך כתיבה, גורם לי להרגיש טוב יותר. אני מביאה שמחה לאנשים שאני אחרי שאני מראיינת והם קוראים את המאמרים שלי, והתודה שלהם מביאה שמחה לליבי. התחלתי להאמין שכל אחד מאיתנו הוא סיפור שמחכה למי שיספר אותו.
אני רוצה להיות זו שמספרת, לאלו שאין מי שיספר את הסיפור שלהם. מי לא אוהב סיפורים?! כולנו נמשכים לסיפורים: סיפורים של אהבה, תקווה, הישרדות, התנגדות - ולפעמים של כאב. We Are Not Numbers נותן לי את ההזדמנות לספר את הסיפור שלי ושל אחרים. הוא מאפשר לי לגלות שעדיין יש בי התלהבות, ואיך להישאר בחיים בעיר שראתה כל כך הרבה מוות.
'אני' חדשה
לעולם לא אשכח את העבר, ואם הייתי יכולה לשנות אותו בטוח שהייתי עושה זאת. תמיד פחדתי מהעתיד. חרדתי מהלא נודע, כי לא רציתי שהוא יהיה כמו העבר שלי. אבל עכשיו אני בוחרת לחיות ב"עכשיו" ולהתמקד בדברים שאני יכולה לשלוט בהם, במה שיש לי. אני בוחרת לחשוב על כל יום, על איך אני יכולה לעבור אותו מתוך סיפוק, איך אני יכולה להפוך את היום הזה לקצת יותר טוב מאתמול, איך אני יכולה לנסות להביא שמחה לאנשים סביבי, ולהפוך את היום הזה ליום שמשנה משהו. זו הדרך היחידה שבה אני יכולה להכין את עצמי באופן משמעותי למחר.
אלה הם חיים חדשים והתחלה חדשה!
תרגום: עידו בן יעקב
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.