• .

חמש השעות המקוללות

סאלסביל זיינדין



הגדרת החופש שונה לחלוטין, והרעיון יקר ערך בהרבה, אם את כלואה במשך שנים במקום הנקרא עזה.

לפני ארבע שנים, אחי עזב את עזה כדי להשלים את לימודיו בטורקיה. כשהוא עזב, חשבנו שסוף סוף הוא יהיה חופשי. כולם רצו להיות הוא; אפילו אני קינאתי בו.


סלסביל בירושלים סוף סוף

אולם כעבור חודש, הוא הרגיש בודד ומתוסכל. הוא התגעגע לאמא שלי, והשתוקק לחבק אותה ולו לרגע אחד. אך חזרה הביתה היתה סיכון גדול מדי. היה בלתי סביר בעליל שיוכל יכול לצאת שוב על מנת לחזור ללימודיו.

ארבע שנים לאחר מכן, הוא עדיין סובל. תמיד מצלצל אלינו, משתוקק להיות חלק מהחגיגות שלנו ולטעום שוב את האוכל של אמא. יום אחד הוא אמר לי: "כעזתי, אפילו כשאני מחוץ לעזה, אני כלוא לנצח".


זה נשמע לי מגוחך. גם אני רוצה לטייל. אני רוצה ללמוד לתואר שני באוניברסיטה טובה. אני האסירה האמיתית, חשבתי.


זמן קצר לאחר אותה שיחה, הכל השתנה עבורי. הוזמנתי על ידי הקונסוליה האמריקאית לסדנה בנושא מדיה חברתית בירושלים (פלסטינים עזתיים מנועים מלבקר בגדה המערבית הכבושה ובירושלים ללא אישור מיוחד, אשר נדיר להשיגו). זו הייתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לעזה בכל עשרים ושלוש שנות חיי. למרות כמיהתי לעזוב, פחדתי לטייל לבד, לראשונה בחיי, לארץ כבושה – המקום עליו חלמתי מאז שהייתי ילדה קטנה.


הדרך לירושלים הייתה ארוכה ולוותה בעצירות רבות במחסומים. בעצירה הראשונה שלי מחוץ לעזה, נאנחתי עמוקות ואמרתי לשותפה לדרך, "האוויר כאן שונה לגמרי!" היא חייכה. "זהו חופש, לא יותר".


הלב שלי דפק כל כך חזק. עיניי בהו ברעב בכל מה שראיתי. הנופים ירוקים, העצים, הבתים והבניינים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי רכבת קלה, גשר וקניון עצום. ניסיתי לצלם הכל, אבל לא יכולתי. במקום זה, התפשרתי על תמונות מנטליות.


האישור שלי לצאת מעזה היה תקף ל-12 שעות בלבד – מ-7 בבוקר עד 7 בערב, אבל מכיוון שהדרך בין עזה לירושלים אורכת שעה וחצי לכל כיוון, נשארו לי רק 5 שעות בעיר שדמיינתי במשך כל כך הרבה שנים. כשהשעה 5 הגיעה והיה עליי לעזוב, הרגשתי על הפנים. בכיתי וחשבתי ש-5 שעות הן לא מספיק זמן, ועכשיו עליי לחזור לכלא (עזה). נזכרתי במילותיו של אחי: אפילו כשאני בחוץ, אני לא מסוגלת להנות מהחופש באמת!


ניסיתי לחזור לחיי הרגילים אחרי הנסיעה, אבל משהו הרגיש מאד שונה. אחרי הטעימה הקטנה הזו, רציתי עוד חופש. חמש השעות הפתיוניות האלה בירושלים הפכו את חיי לגיהינום; כל רגע שעבר בעזה הזכיר לי שיש עולם שלם בחוץ, מלא בדברים שהייתי רוצה לחוות ומעולם לא חוויתי.


היום, קיבלתי מלגה מלאה עבור לימודי תואר שני במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים בקטאר – חלומי התגשם. אלא שהלימודים החלו לפני ארבעה ימים, ואני עדיין בעזה. לא השגתי את האישורים הנדרשים בכדי לעזוב את עזה דרך ישראל, והתקווה היחידה שלי היא מעבר רפיח, למצרים. ב-23 לנובמבר הויזה שלי לקטאר תפוג, ואני מחכה נואשות לחדשות על פתיחת מעבר רפיח.


אני כבר לא מחפשת חופש; אני רק מחפשת חיים שבחרתי.


תרגום: נעה שטריכמן


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon