• .

חלומות עזתים

לאמה אל־חילו


ללכת בעקבות חלומות בעזה זה כמו לירות חץ באפלה. אין שום דרך לדעת אם תצליחי לפגוע במטרה. לא מזמן נכחתי בטקס סיום באוניברסיטה, והשמחה שם הייתה מדבקת. הבוגרים היו גאים מאוד שסוף־סוף סיימו פרק נוסף בחייהם ושבקרוב יפתחו פרק חדש.

טקס סיום באוניברסיטה בעזה

אולם למרות החיוכים, כל הבוגרים האלה חולקים את אותה מציאות מבהילה של אבטלה. משמעותם של המצור הישראלי ושל הגבלותיה של מצרים היא שאין כמעט ייצוא מעזה, התנועה פנימה והחוצה דלה ביותר ויש מעט מאוד משרות. 70% מצעירי עזה מובטלים. לפי הבנק העולמי, זהו שיעור המובטלים הגבוה בעולם.


לכן את כל הבוגרים רודפת אותה השאלה: "האם נועדתי להיות עוד טיפה בים חסר הרחמים של האבטלה?" זהו ים של ספק וחרדה, המשפיע לא רק על המובטלים עצמם, אלא גם על בני משפחותיהם.


חלומותיהם הפשוטים של הבוגרים על עבודה בטוחה שתביא לידי ביטוי את הידע שרכשו ותאפשר להם להרוויח ממנה מספיק כדי לתמוך במשפחותיהם, עומדים להתנפץ עוד לפני שתינתן להם הזדמנות לנסות להגשימם.


עזה היא מקום שבו חלומות נהרסים במקום להיבנות. כמעט כל הזדמנות נתקלת בדלתות סגורות הנראות בלתי ניתנות לפתיחה. כל היבט בחיינו נשלט על ידי ישויות שאין לנו בהם אף לא טיפת ייצוג. למעשה, הן מגלות עוינות כלפי החופש והעצמאות שלנו. אנו תלויים ברשותם של הכובשים בכל היבט של חיינו, החל מהבגדים שאנחנו לובשים ועד התרופות שאנחנו צורכים. וישנו גם הקושי לנוע ממקום למקום. בין לשם קבלת טיפול רפואי, בין ללימודים, לעבודה או לבילוי, הגבולות כמעט תמיד סגורים. נוסף על כך, המחשבה על אפשרות של תקיפה ישראלית בעתיד – לאחר שלוש מלחמות גדולות בתוך שבע שנים, ומאות תקיפות "קטנות" – גורמת לתקווה לחיים טובים להיראות טיפשית. חלק מהצעירים שלנו אינם מצפים אפילו להגיע לגיל 30!


כל הנאמר לעיל (ועוד הרבה יותר מכך) מגביל את חופש שלנו לחלוטין, מונע את התפתחות הכלכלה שלנו ויוצר את ים האבטלה הזה שכל בוגר אוניברסיטה חושש לטבוע בו.


המחסור הקיצוני בהזדמנויות תעסוקה וקריירה הנגרם מכך משאיר מרחב צר מאוד, אם בכלל, ליצירתיות ולרעיונות חדשים. תחומי הלימודים לתואר ראשון ולתואר שני באוניברסיטאות מוגבלים מאוד, והמשרות שאפשר להתקבל אליהן אחרי הלימודים זעומות אף יותר עד לא קיימות כלל. אוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית מציעות מספר רב כל כך של תוכניות לתואר שני עד שיש לסדרן בסדר אלפביתי, ואילו האוניברסיטאות שלנו מציעות מעט כל כך, עד שאפשר לספור אותן באצבעות שתי הידיים.


יש כל כך הרבה בחורות מדהימות במחזור שלי באוניברסיטה, מחזור 2019, אך אני רק יכולה לומר שרואים בנו קבוצת נשים היוצאות מכאן לעבר שום דבר פרט לאבטלה.


למרות זאת אני עדיין פה, באוניברסיטה, כותבת, מנסה לירות את החץ שלי כמה שיותר קרוב למטרה. במקום לקבל את העובדה שעזה היא מקום שמנפץ חלומות, אני מנסה להפוך אותה למקום היצירה שלהם, בין שהם מתגשמים פה, בין במקומות אחרים בעולם. אתם מבינים, זה לא החלום עצמו שמתנפץ, אלא הנפש שלנו. הכיבוש אכן הפך את חיינו לקשים ובלתי נסבלים, אך החלומות שלנו יכולים לשרוד, וכך גם תקוותנו והניצוץ שבעינינו. הדבקות בחלומותינו היא שמניעה אותנו לקום כל בוקר ולהמשיך לדחוף את עצמנו עד שנצליח.


אני לא רוצה להיות רופאה או מהנדסת. אני רוצה להיות סופרת ומרצה לאנגלית. אני רוצה להוכיח שהכיבוש לא יוכל לשבור אותנו, שהתמדה ועבודה קשה ייקחו אותנו לאן שרק נרצה להגיע אם לא נוותר.


עזה אינה ידועה כעיר שחלומות מתגשמים בה, אך היא לבטח עיר שבה הם מתחילים, עיר שבה ניצתת הנחישות, ולפעמים זה כל מה שצריך כדי שהכול יקרה.



תרגום: תמר גומל

עריכה לשונית: לילך צ'לנוב




טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon