נור יעקובי
לאחר הבריחה מעירק, משפחה פלסטינית נאבקת -ומעלה זכרונות- בעזה
כאשר התחילו ההפצצות של צבא ארה"ב על עירק בשנת 2003, נמלטו ממנה אנשים רבים, ביניהן 18 משפחות פלסטיניות שהגיעו לעזה. זהו סיפורה של משפחת אבו-עובייד, כפי שסופר לי על ידי אחד מילדיה, רולא, בת 21.
"אני מרגישה זרה במולדתי, מפני שנשללה ממני הזכות לזהות פלסטינית". כך אמרה לי רולא לפני שחלקה עמי את סיפור הגעתה לעזה.
סבה של רולא מצד אביה, מוחמד אבו-עובייד, התגורר בעזה, פלסטין, עד מלחמת 1967, שבה עזב לעירק למטרת לימודים. בעירק, השלים את חוק לימודיו, מצא עבודה, התחתן ושם גם נולדו ילדיו, ביניהם בנו, ואג'די. ואג'די נישא לדודניתו הירדנית עפאף ב- 1994. הם הקימו את ביתם בעירק ושם נולדו ששת ילדיהם, ביניהם רולא.
אחת מבין העובדות הרבות שנשכחו עם פרוץ המתקפה האמריקאית על עירק היא העובדה, שתחת שלטונו של סדאם חוסיין ניתנו לפלסטינים זכויות שוות לאלו של ילידי עירק בתחום ההשכלה, שירותי הבריאות, התעסוקה וכו'...
כל זה השתנה ב-20 במרץ 2003, כאשר ארה"ב ובנות בריתה החלו מפציצות את עירק, בתואנת שווא שסדאם חוסיין מחביא נשק להשמדה המונית. "כוחות הצבא העירקי הגנו על ארצם בתחילת הפלישה", אמרה רולא. אבל לאחר הוצאתו להורג של סדאם חוסיין בידי האמריקאים, צצו ועלו על פני השטח מחלוקות בין הסונים לשיעים.
בזמן שהמיליציות השיעיות חתרו לביסוס שליטתם, אלפי סונים היו מאוימים, נחטפו ואף נרצחו. ואז הגיע תורה של משפחת אבו-עובייד. כאשר אנשי מיליציה שיעים פרצו לביתם, נזכרה רולא, הם החלו לירות ברוביהם בכדי להפחיד את המשפחה. בזמן שואג'די ניסה להגן על ילדיו, אספה אישתו עפאף את מסמכי המשפחה החיוניים, כגון תעודות לידה, דרכונים וכו'. לאחר מכן נמלטו בני המשפחה מביתם עם מעט הכסף שהיה ברשותם והבגדים שלעורם. נהג המונית הסכים להסיעם אל הגבול הירדני עבור סכום כסף שווה ערך ל-400 דולר. ואג'די הסכים, מפני שהרגיש שלא נותרה להם ברירה. סמוך לגבול, הוביל אותם שוטר ירדני למחנה פליטים ברוואישד, עיר בקצה המרוחק של מזרח ירדן.
למשפחה נדרשו ימים אחדים בכדי להגיע לרוואישד, שם הופתעו למצוא רבים מחבריהם הפלסטינים, כמו גם משפחות עירקיות. רבים מן הפליטים היו משכילים, כמו ואג'די והחזיקו במשרות בכירות לפני המלחמה. אבל כאן, ברוואישד, הם מצאו את עצמם ללא דיור, מזון או אפילו חדרי שרותים.
כוחות צבא ירדנים הקימו במהירות אוהלים נוספים והבטיחו לארגן ביקורים של הצלב האדום ושל הנציב העליון של האו"ם לענייני פליטים במקום. הפליטים היו המומים כשבמקום ארגון ביקורים, החלו כוחות הצבא הירדני להקים גדרות סביבם. "נראה היה כאילו הכל תוכנן מראש: נציגי השלטון הירדנים נראו מאורגנים היטב", נזכרה רולא.
מה שהחמיר את המצב היה שעפאף הייתה בחודש השני להריונה ובסיכון לאבד את תינוקה. ואג'די התחנן בפניה שתשתמש ביתרון שמעניק לה הדרכון הירדני ותעזוב למקום טוב יותר. אבל היא סירבה, באומרה שאינה יכולה להשאיר את ילדיה בתנאים מחרידים כל כך.
ואג'די, עפאף וילדיהם נשארו ברוואישד במשך שמונה חודשים. בהתחלה, הם ניזונו רק מעגבניות, מלפפונים וגבינה. מאוחר יותר, הותר להכניס למחנה מזון משומר והפליטים יכלו לבנות חדרי שרותים.
כאשר נציגי השלטון הירדנים החליטו לערוך מפקד אוכלוסין בקרב הפליטים, בחרו הפליטים בואג'די כנציגם, מכיוון שהיה לו תואר בעיתונאות והוא עבר הכשרה על ידי הכוחות הפלסטיניים לעבודה בתכנית הרדיו 'קול הקרבות'. ואג'די פיתח הליך לספירת המשפחות, כולל גילם ומספרם של הילדים בכל משפחה.
כאשר אחד מאחיה של רולא, שהיה בן חמש, סבל מחום גבוה והתקשה לנשום, הורשו עפאף והילד לעזוב את המחנה לשלושה ימים למטרת טיפול רפואי טוב יותר.
מאוחר יותר, הביא ארגון הצלב האדום עוד אוהלים ומתנדבים נוספים, על מנת ללמד את הילדים ערבית ודת. ארגון צדקה ירדני סיפק ארוחות מדי יום, כמו גם עיתונים, ספרי קוראן ועפרונות צבעוניים עבור הילדים. ואג'די וידא כי בכל יום רולא, שהייתה בת שבע באותו זמן ואחותה נור, שהייתה בת שמונה, יקראו ויעתיקו מאמרים מן העיתונים, כדי שיידעו לקרוא ולכתוב.
בינתיים, באמצעות משפחתה בירדן, הגישה עפאף עתירה לבית המשפט בבקשה לקבל דרכונים ירדניים עבור בני משפחתה, כך שיוכלו לעזוב את יסורי המחנה. לבסוף, ניתנה לואג'די ולילדים רשות לעזוב, אך לא לאימו.
"לא יכולנו לעזוב אותה, אז לא נותרה לנו ברירה אלא להחביא את סבתי בַּמִּטְעָן שלנו" , אמרה רולא. "כל הדרך קראנו אליה: סבתא, את שומעת אותנו? סבתא, את בסדר?".
למרות כל זאת, לא הותר לואג'די לעבוד בירדן, לכן החליט בסופו של דבר לחזור לעזה עבור משרה ברשות הפלסטינית. הוא אמר לעפאף שיסדיר את ענייניו, ימצא בית ועבודה, יארגן את מסמכי המשפחה וינסה להשיב את דרגתו בצבא הפלסטיני, כדי שהיא והילדים יוכלו לבוא בעקבותיו.
בסופו של דבר הגיע ואג'די לעזה בשנת 2007. הוא שלח מכתב לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, שבו פירט את שירותו בעירק ואת המשרות בהן החזיק שם. אף על פי כן, הוצעה לו משכורת נמוכה של חייל פלסטיני- משכורת זהה לזו שהוא מקבל גם היום.
שלושה חודשים לאחר מכן, הייתה המשפחה מוכנה לעזוב את ירדן ולהצטרף לואג'די. הם הגיעו למצרים והתארחו בביתו של חבר, מחכים ליום פתיחת מַעֲבָר רפיח.
היום הזה לא הגיע. ואז קרתה הפתעה: קבוצת צעירים פלסטינים פרצה דרך שער המעבר, מה שאפשר נחשול של תנועה לעזה. עפאף וילדיה היו בין אלה שניצלו את הרגע הנדיר ונכנסו לעזה.
עזתים שנמלטו מעירק עדיין מתכנסים לפעמים להעלות זכרונות על עירק ועל מנהגיהם בתקופה שחיו שם. הם אוכלים ארוחות ערב ביחד, מאזינים לשירים פופולריים וחולקים סיפורים; אך מכיוון שחמאס אינו רואה בעין יפה התכנסויות כאלה, הן נדירות וקצרות.
ואג'די ממשיך לעתור לרשות הפלסטינית בבקשה למשכורת שמשקפת את שירותו ודרגתו. למרות זאת, בני המשפחה עדיין לא קיבלו מספרי זהות מישראל, הנחוצים לשם קבלת אישור עזיבה מעזה; כך שלעת עתה הם תקועים שם. אפילו כאשר אימו של ואג'די הייתה חולה מאוד, הם לא יכלו לעזוב את עזה.
בינתיים, הגיעה המלחמה לעזה בעקבותיהם. שלוש המלחמות הישראליות בעזה במהלך אחת עשרה השנים האחרונות העלו במהרה זכרונות מעירק. רק שהפעם, זה היה גרוע יותר. "מה שאני תמיד הכי פוחדת ממנו הוא לאבד אחד מבני משפחתי", אומרת רולא. "במיוחד עכשיו, כשאין קרובי משפחה בסביבה. אבל נראה שאלה הם חיינו".
תרגום: בת-שבע דורי -קרלייה
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.