• .

ועולה השאלה: מה הופך את החיים לראויים?

עודכן ב: 28 דצמ 2019

אנאס ג'ניינה


את אחמד פגשתי לראשונה בתחילת 2012, בפארק קטן בפאתי שכונת שג'עייה בעזה. חברי ואני נפגשנו שם בכל פעם שהייתה הפסקת חשמל בשכונה. אוויר הלילה היה יבש וקריר ואני חיכיתי בסבלנות לחבריי שאיחרו. ישבתי על סלע שטוח בפינת הפארק ושקעתי במחשבות. תכננתי להבהיל את חברי חמזה ותהיתי מה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.


הייתי בטוח שאיש לא יבחין בי בחושך הכבד. כשראיתי צללית מתקרבת מיד הנחתי שזהו חמזה. יכולתי כבר לחוש את ההתרגשות עמוק בבטן שלי ודמיינתי כיצד ייראו הפנים שלו כשאוציא לפועל את התוכנית שלי. להפתעתי הרבה, גיליתי שלא חמזה צועד מולי, אלא אחמד.


זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. בירכנו זה את זה לשלום. הוא נראה היה לי אדם רגוע ומנוסה, אף שהיה ניכר שהוא לא בדיוק טיפוס של בתי ספר. גם אי אפשר היה להגיד שהוא יפה תואר או מושך, אך היה משהו בפניו שתפס את תשומת לבי. החיוך שלו מצא חן בעיני: עקום מעט, כזה שגורם לעיניו השחורות להצטמצם ולשפתיו להתעקל פנימה, משל היה לו לימון בפה. גם היום, כשאני רואה אותו מחייך, ברור לי שזו לא העמדת פנים, אלא חיוך אמיתי. מכיוון שחמזה איחר, אף שהבטיח שיגיע בזמן, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולשוחח מעט עם אחמד. מהר מאוד התברר לי שסיפור חייו הוא משהו אחר, משהו שאליו לא ציפיתי.


אחמד הוא הילד השני מבין עשרה במשפחתו. הוא נשר מבית הספר כשהיה בן 15 כדי לסייע להוריו, שנאבקו לשמור על המשפחה מאוחדת. הוא החליט שעדיף שיעבוד ויקל במעט את נטל הפרנסה בבית. לפיכך, הוא החל למכור עיתונים.


העבודה במנהרות הייתה קשה, אך השכר היה טוב

העבודה במנהרות הייתה קשה, אבל השכר השתלם

אחוז האבטלה בעזה גבוה מאוד, וכ-60% מקרב הצעירים לא עובדים. למרות זאת, התמזל מזלו של אחמד ומהר מאוד הוא מצא עבודה משתלמת יותר ממכירת עיתונים - פועל במנהרות ההברחה העוברות מתחת לגבול עם מצרים באזור רפיח, בחלקה הדרומי של רצועת עזה. במנהרות עבדו אז אלפי צעירים עזתים, בעיקר בהעברת סחורות – מזון, בגדים ודלק – לתוך עזה הנצורה. העבודה הייתה קשה ומסוכנת; הוא שובץ לשישה ימי עבודה בשבוע, 12 שעות ביום, בחלל קטן ודחוק. הסכנה להיקבר חי במנהרה שקרסה, להתחשמל או להיפגע בהפצצה ישראלית הייתה נוכחת כל הזמן. על אף הסיכון, אחמד הפך לעובד מסור וחרוץ. הוא הרוויח כ-150 ₪ ליום (39 דולר אמריקאי) והיה אסיר תודה על האפשרות לעזור למשפחתו. הוא ידע שעם הכסף שהוא מרוויח, הוא יוכל להבטיח לאהוביו עתיד טוב יותר.


כדי להקל על עצמו, הוא אף נשאר ללון ליד המנהרה בחלק מהימים, שכן ביתו מרוחק יחסית מאזור רפיח.. לרוב, הוא היה מוצא מחסה בכניסה למנהרה ומנסה לתת לגופו העייף את המנוחה לה הוא כה זקוק. אף שלא היה נוח ללון על הקרקע ובאזור מסוכן כל כך, לא היה לו אכפת.


הפארק של שג'עייה, כאן פגשתי את אחמד

את רוב משכורתו הוא העביר למשפחתו. עם זאת, במקום לרטון על כך שאין לו כסף באופן אישי – כפי שבני גילנו עושים פעמים רבות – אחמד חש שהשיג דבר משמעותי בכך שסייע להוריו לשאת נטל המשפחתי. הוא אפילו נתן לאחיו הגדול כ-2,000 ₪ לרגל נישואיו. מעולם לא פגשתי אדם כה נדיב ואנו הפכנו במהרה לחברים.


בתחילת השנה שלאחר מכן (2013), אחמד התארס סוף סוף לאישה שאהב. נדמה כי אלוהים שמע את תפילותיו השקטות והחליט לקבלן. לרגל המאורע הוא אפילו הביא לחבריו הטובים ולי דברי מתיקה והזמין אותנו לארוחת ערב. כולנו היינו מאושרים לראות את אחמד שמח כך. אבל אותו אירוע גם שינה אותו מעט - כעת, הוא עבד הרבה יותר קשה ונפגש עם חבריו פחות ופחות.


בהמשך אותה שנה קרה דבר לא צפוי. צבא מצרים הרס חלק גדול מהמנהרות, ואחמד ואלפים אחרים נותרו ללא עבודה. חיי האבטלה שינו אותו מאוד: הוא החל לבלות זמן רב יותר בפארק שג'עייה והפך פסימי וחסר תקווה. אבדן העבודה גם חייב אותו לדחות את חתונתו, מכיוון שלא יכול היה לעמוד בהוצאות הגדולות הכרוכות בה. הכסף שהרוויח בעבודות מזדמנות עבר מיד לשימוש משפחתו, ולבסוף הוא מצא את עצמו מרושש לגמרי. מיום ליום מצבו החמיר.


הצבא המצרי הרס מאות מנהרות. צולם ע"י אחמד אלשריף

ב-2014 חייו של אחמד כבר השתנו לבלי הכר. הוא לא העז לבקר בבית ארוסתו כיוון שחש בושה. אם הוא לא מצליח לסייע למשפחתו כיצד יצליח לפרנס אישה ומשפחה? העולם סביבו הפך אפל יותר ויותר עם כל יום שעבר .


בלילה קר ובהיר, אחרי שהחשמל ניתק שוב, החליט אחמד לשים קץ לייסוריו. הוא קשר כבל חשמל לתקרת חדרו, עלה על כיסא, כרך את הכבל סביב צווארו ובעט בכיסא.


אך בכך לא הסתיים הסיפור


אחותו, שחשה שדבר מה לא כשורה, ראתה את אחמד תלוי והחלה לצעוק. זעקותיה הדהדו בחלל הבית והעירו את כל המשפחה. לא חלף רגע ומוחמד, אחיו הקטן של אחמד, התפרץ אל החדר והרים את אחמד כדי להסיר את הלחץ מצווארו, בשעה שאחותו חתכה את הכבל. אחמד ניצל בנס.


כששמעתי את הסיפור, נתקפתי רגשות בלבול וספק. שאלתי אותו ישירות: "אחמד, מדוע עשית את זה?" והוא השיב "איבדתי את ההערכה העצמית שלי. כל דלתות התקווה נסגרו עבורי בעזה. להיות מובטל זה גזר דין מוות בהשהייה".


מאז אותו לילה, אחמד שרד חמישים ימים של התקפה ישראלית בעזה (ה-8 ביולי עד ה- 26 באוגוסט) והוא ממשיך לעבוד בעבודות מזדמנות. הוא עדיין מאורס לאהבת חייו ואנו עדיין חברים.

הפארק של שג'עייה, אחרי מלחמת 2014

תרגום: יונתן מנדלס

עריכה: אור ארוך


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon