יצאתי להסתובב בשכונה שלי, א-שג'אעיה, בין עסקים שהופגזו במלחמה.
כך, דרך ראיונות עם בני-אדם, אספר לכם על היקף החורבן פה. לא החורבן של המטרות הצבאיות, אלא של אנשים. זה אסמעיל כותב לכם.
למוחמד מטר למשל, ידיד שלי, בחור בן שלושים וחמש, היה פעם עסק של הדפסה בתלת-מימד. החברה שלו, 'תשקיל' הייתה היחידה בעזה שיצרה מכשירי שמיעה ומודלים רפואיים לבתי חולים. ביום שלישי, ה-18 למאי, היא הופגזה.
פגשתי את מוחמד ליד ההריסות. והוא סיפר לי מה קרה בשטף, בלי לעצור:
"בבוקר אחד מהשכנים התקשר. אמר: הפגיזו את הבניין שלך, איפה שהחברה. אבל השכן אמר גם שהבניין עדיין לא נהרס לגמרי, רק חלקית.
הייתה לי תקווה קלושה, שאולי העסק שלי שרד, ואוכל להמשיך בעבודה שלי שאני כל-כך אוהב. נשארתי איתו על הקו, עם השכן, ובזמן הזה, פתאום אני שומע בום, והחבר אומר נחת עוד טיל - הכל נהרס עכשיו. גם העסק שלך קרס.
הלב שלי נשבר. הייתי מאד עצוב. אבל באותם רגעים, בזמן המלחמה, דאגתי לאבד את הילדים שלי יותר משהדאיג אותי אובדן הבית או העסק. כולם פה בעזה היו עסוקים בשאלה בסיסית: האם יצאו מהמלחמה הזו בחיים או שימותו?
רק עכשיו, כשהמלחמה הסתיימה - גודל האסון הכה בי.
לאבד את העסק שלי זו טרגדיה עבורי וגם עבור והצוות שעבד איתי. ברגע שהפגיזו כל הזכרונות רצו לי בראש כמו סרט, נזכרתי ב-2005, השנה בה התחלתי לבנות את העסק הזה, את חלום ילדותי.
קשה להקים חברה כזו בעזה כי הממשלה הישראלית והצבא, שמחליטים מה נכנס ומה יוצא מעזה דרך מעברי הגבול העיקריים ברצועה - לא מאפשרים להכניס לכאן מדפסות מתקדמות, גם אם זה עבור מוצרים רפואיים, כמו הפעילות של החברה שלי.
"כך, מנותקים מהעולם, תחת סגר, אני והצוות שלי התחלנו בעצם מאפס. היינו צריכים לייצר את המדפסת התלת-מימדית הראשונה בכוחותינו. וזה דרש יצירתיות וכושר אלתור בלתי-רגיל".
כשהעסק נהרס, גם המחקרים שערכנו במשך שנים ארוכות נהרסו ביחד איתו.
כואב לי לנסות להעריך את ההפסד הכלכלי, כי רק מאז 2017 השקעתי לפחות מאה חמישים אלף דולר בחברה הזו, אבל כסף אפשר להרוויח שוב. הלוואי וההפסד שלי היה רק כלכלי.
המאמץ והזיעה, המחקר הרב שערכנו כדי לפתח את המקום, שעות של מחשבה… את כל זה אי-אפשר להשיב. בשנייה אחת מטוסי הקרב מחצו את זה.
יש לי ארבעה עובדים בצוות. מההתחלה הבנו שהעסק שלנו, ההתעקשות להצליח להקים אותו - מאתגרת את הסגר הישראלי, שלא מאפשר להכניס כמעט כלום לעזה, וכך מרסק את החברה האזרחית. ולמרות המגבלות הקשות, הצלחנו להקים עסק טכנולוגי מתקדם, באמצעות הרבה יצירתיות ותקווה."
היה לי קשה לראות את מוחמד ככה. שאלתי אותו מה הוא מתכנן לעשות עכשיו, והוא ענה מיד:
"נתחיל שוב. מההתחלה. נבנה את החברה, נפתח אותה, נערוך את המחקרים מחדש, ובסוף היא תהיה טובה יותר מכפי שהייתה - אני בטוח. אף-אחד, גם לא ישראל, לא יצליח לעצור את השאפתנות האנושית, שנמצאת בלב שלנו".
ובכל-זאת, כרגע מוחמד מובטל, וכך גם שאר חברי הצוות.
"החלטתי להמשיך לשלם לעובדים האחרים משכורת בינתיים", הוא אומר, "מהחסכונות של החברה. ובמקביל, הקמנו פלטפורמה לגיוס תרומות, כדי להתחיל לבנות את עצמנו מחדש. זה יהיה קשה, אבל לא נוותר".
החברה של מוחמד, 'תשקיל', עבדה עם המון ארגונים רפואיים, בין היתר רופאים ללא גבולות. הארגונים האלו היו תלויים במוחמד, שסיפק להם מודלים לימודיים של גוף האדם, ומגוון מכשירי סיוע לחולים ולפצועים.
"לא ראיתי דיווח ישראלי שטען שהפגיזו את הבניין כי היה מדובר במטרה צבאית" מוחמד אומר כשאני שואל, ואז מוסיף:
"בכל-אופן, כולנו בעזה יודעים שבמקרים רבים העניין הזה של 'מטרה צבאית' הוא פשוט שקר. זה ניסיון להצדיק מדיניות שמטרתה לזרוע הרס ולמוטט את החברה האזרחית. אני מניח שאנשים במערב קונים את השקר, ובטח תושבי ישראל גם כן - אבל פה בעזה זה לא עובד. אנחנו פשוט רואים, בעיניים, את היקף החורבן האזרחי, שלא יכולה להיות לו שום הצדקה".
דיווחים על חורבן אזרחי כמעט ולא מופיעים בעברית, אז החלטתי להביא לכם עוד כמה דוגמאות מהסביבה שבה אני חי:
לאבא של בת הזוג של מוחמד, אדם בשם מנסור, הייתה ספרייה גדולה. היא הופגזה ונהרסה לחלוטין במהלך המלחמה. "הוא השקיע במקום יותר מ-700 אלף שקל, ועל המדפים היו גם ספרים נדירים, חלקם עם עותק אחד בלבד, שהיו קיימים רק בספרייה שלו", מוחמד אומר.
דוחות של ארגוני זכויות אדם, כמו אל-מיזאן, מדווחים על שישה מגדלי מגורים שהוחרבו. על שלושה מתוכם כתבנו פה בעמוד: מגדל הנאדי, אל-ג'והרה, ואל-שורוק. הם הכילו מאות דירות מגורים, עשרות מסעדות, ומרכזי תקשורת.
הפגיעה בכלי תקשורת הייתה משמעותית מאד. בין היתר, הוחרב מרכז 'פלסטיניאת', ארגון תקשורת פמניסטי גדול, והמרכז של 'בוואבה 24' - פרוייקט תקשורת פמניסטי נוסף.
עשרים וארבע מרכזי בריאות, מרפאות פרטיות ולא פרטיות, בינן מרפאה למקרים דחופים בא-רימאל, הופגזו ונהרסו, באופן מלא או חלקי. גם המעבדה היחידה לבדיקות קורונה ברצועה הופגזה.
עשרות אתרי ממשלה לא-צבאיים הוחרבו עד היסוד: משרד הבריאות, הרווחה, והעבודה - למשל. גם ארגונים רבים של החברה האזרחית הופגזו: עמותת בסמה לתרבות ואמנות, עמותת זינה הקואופרטיבית, משרדים של הסהר האדום, בית היתומים אל-אמל, ועוד.
בכל המקרים האלו לא ברור מדוע המבנים הוכנסו לבנק המטרות של ישראל, אלא אם המדיניות פעלה באופן מכוון לפגוע בחברה האזרחית בעזה.
כך טוען גם באג'ס אל-דלו, עובד בכיר במרכז התעשייתי של עזה, אשר נמצא ליד מעבר כרם שלום - בדרום. שוחחתי איתו.
מבדיקה שטחית שעשה, הוא מדווח על שמונה-עשרה בתי עסק ועשרה מפעלים שהוחרבו במרכז התעשייה - רובם רק באופן חלקי. מספר אדיר של יותר מ-1,200 אנשים איבדו את העבודה שלהם עקב כך. כלומר, ליותר מ-1,200 משפחות אין פרנסה עקב הפגזת בתי העסק בהם עבדו.
שאלתי את באג'ס, שוב, אם נשמעה טענה ישראלית שבמרכז התעשייתי היו מטרות של חמאס, והוא אמר:
"לא שמעתי טענות כאלו. אבל זה לא מפתיע אותי, תסתכל מסביב, הרסו פה בלי סוף, לא בחלו בשום אמצעי. אני חושב שהסיבה שהפגיזו את המרכז התעשייתי הייתה אחת: לרסק את העם".
לקראת סוף היום, הלכתי למספרה קטנה, שאני מכיר, בשכונה שלי בא-שג'אעיה. גם היא הופגזה. פגשתי את אחמד עלי, בחור בן עשרים ושמונה - בעל המספרה.
"באופן כללי, תקופת החג, זה זמן מעולה עבור ספרים שרוצים להרוויח כסף - כי כולם מתגנדרים, קונים בגדים חדשים, וקוצצים את השיער" הוא מספר.
"בדרך-כלל בזמן החג אנחנו פותחים את המספרה עשרים וארבע שעות ביממה, כל השבוע, ואני ואח שלי. עומדים על הרגליים כל היום. אבל הפעם המלחמה התרחשה בזמן החג.
בהתחלה לא ציפיתי שהמלחמה תימשך הרבה זמן. קיוויתי שתגמר, כי אני ואח שלי תכננו לנסות לנסוע לתורכיה. רצינו לחסוך כסף לטובת העניין.
המשפחה שלי גדולה, אנחנו בערך חמש-עשרה אנשים. ההורים שלי החליטו לעזוב לדירה של בני דודים שלנו, אבל משפחות אחרות החליטו להישאר בבית. אני, בעצמי, התלבטתי מה לעשות - האם לברוח עם הורי, או להישאר במספרה.
במהלך מלחמת 2014, אזרחים רבים נהרגו באקראיות, והגופות שלהם נראו פזורות ברחובות, כמעט בכל מקום. אנשים עזבו מתוך דאגה שהמראות האלו יחזרו על עצמם פה, בא-שג'אעיה.
אבל עבורי, עצם המחשבה שהמעבר ממקום אחד לאחר יגרום לי להיות בטוח יותר, לא נראתה לי הגיונית במיוחד. נו מה, יש אנשים שעברו ממקום אחד לאחר - ואז נהרגו דווקא במקום האחר. לא יודע. בכל מקרה, זה התירוץ שסיפרתי להורים שלי, כשאמרתי להם שאני רוצה להישאר בבית, אבל הם התעקשו, ובסוף עזבתי איתם.
כששמעתי שמטוסי קרב הפגיזו את המספרה שלי, הבנתי איזה מזל שהקשבתי להורים.
ההפגזה הרסה אותי כלכלית. כדי לפתוח את המספרה השקעתי מהכיס שלי חמש-עשרה אלף דולר. זה לא קל להקים עסק כזה. יש לי שלושה ילדים, ואין לי שום דרך לתמוך בהם כלכלית - מלבד העבודה במספרה.
אני מקווה שתוקם ועדה שתבנה את עזה מחדש ותעניק פיצויים לבעלי עסקים, אבל הדבר הזה עלול לקחת חודשים, אם לא שנים, אם זה בכלל יקרה. עכשיו אני פשוט צריך כסף. מחפש עבודות מזדמנות, שאפשר לעשות עם הידיים, להיות פועל. אני חייב להמשיך, אחרת לא אוכל להתקיים.
קשה לי להסתכל על כל ההרס מסביב. ליד המספרה שלי היה בית קברות, למשל. גם הוא הופגז. פצצות נחתו על המתים, ניפצו קברים. כאילו - מה ההיגיון? גם אלו שקבורים באדמה של עזה, שכבר הלכו לעולמם, שגם הם לא יוכלו להתקיים בנחת? לא יודע.
המצב הכלכלי בבית קשה. המספרה פירנסה גם את שאר בני המשפחה שלי. יש לי אח שסובל מנכות, והוא זקוק לטיפול מתמשך - אין לנו איך לממן לו את זה עכשיו.
מה המסר שלי? אין לי מסר לאף-אחד. גם לא לאנשים בחוץ לארץ, או לקהילה הבינלאומית. אני מרגיש אכזבה גדולה מהם. כולם מדברים, תומכים בנו רק עם מילים, וזהו-זה. אם באמת אכפת למישהו מעזה, מילים לא מספיקות.
צריך לעשות הכל, כבר מזמן, כדי לעצור את המדיניות הקשה והלא-מוצדקת הזו של ישראל. ובעיקר, צריך לסיים את הסגר השרירותי ולשקם את הכלכלה - שאנשים יוכלו לחיות באופן נורמלי.