• .

ואז ראיתי אותם פנים אל פנים

חנין עבד אלנאבי


כל תקיפה ישראלית בעזה היא איומה. לפעמים נדמה שהאחרונה היא תמיד הכי קשה. אבל ההתקפה הישראלית בפברואר 2008 היתה עבורי הקשה ביותר באופן אישי. כי אז ראיתי אותם פנים אל פנים.


אבא שלי מהנדס. לאט לאט הוא הצליח לחסוך מספיק כסף בשביל לבנות לנו בית גדול, כזה שנוכל לחיות בו כולנו, שמונה ילדים ושני הורים, ולהיות מאושרים. בית כזה עם שתי קומות, שתכנן אדריכל אלג'יראי, קירות לבנים, גג אדום, בוסתן עצי פרי ושיחי פרחים. וחדר משלי! חלום שהתגשם.


ב27 בדצמבר, 2008 הוא כמעט היה מוכן למעבר. אמא שלי ובת דודתי קרצפו את הבית לקראת היום הגדול. אני הייתי בת 12 וחיכיתי שיגמר יום הלימודים ואחזור הביתה להצטרף אליהם להכנות. זה היה אמור להיות אחד הימים היפים בחיי. אבל הוא הפך ליום השני הכי גרוע בהם כשיותר משמונים מטוסי F16 ישראלים תקפו מטרות שונות בעזה. הבומים הרועמים הרעידו את השולחנות בכיתה שלנו וגם את העצמות. הם היו מחרישי אוזניים. התחלתי לבכות. אני זוכרת בבירור את פני חבריי – כאילו ראו צבא של זומבים פולשים מתקרב אליהם. כמו סרט אימה. רצנו כולנו בבהלה. לא ידענו לאן ואיך להימלט. רצתי לאוטובוס בשביל לנסות להגיע הביתה הכי מהר שיכולתי.


זיכרונות מיום אחר שהתרחש חודשים ספורים קודם לכן, הציפו אותי. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול וקורה לנגד עיני ממש. זה היה היום הרע בחיי.


ביום ההוא, בפברואר 2008, הצבא הישראלי תקף את המחוז הצפוני ברצועת עזה, שם אנחנו גרים. זאת היתה תקיפה ישירה על בנינים ברחוב שלנו. על הדירות של משפחתי, של שניים מאחי הגדולים, שלוש דירות של דודים שלי, ואחת של סבתי. זאת לא היתה אחת ההתקפות של "המלחמות הגדולות", אלא פשוט הפגזה קטנה יחסית, מקומית, שארכה שלושה ימים, רק על המחוז שלנו. אבל בשבילנו, משפחתי והשכנים שלי – זאת היתה קטסטרופה.


דמיינו את זה מהעיניים של ילדה בת אחת-עשרה: בהתחלה, כשהבניין שלנו הופגז בטילי טנקים, הצטופפנו בפאניקה, שמונה מבני משפחתי בסלון שלנו. אחר כך כשהעשן עִרפל את הראות, עברנו לחדר השירותים הקטנטן, איכשהו חשבנו ששם יהיה בטוח יותר. כשנדמה היה שאש הטנקים מתרחקת, אזרנו אומץ וירדנו לקומה הראשונה בבניין שם הצטרפנו לסבתי ולקרובי משפחה אחרים.


*כיתוב תמונה: פעם בפרסומת במהלך הסופרבול, ראיתי את הפנים האלה של חיילת ישראלית, אבל לילדים מעזה, זה מראה מבעית.


פעם בפרסומת במהלך הסופרבול, ראיתי את הפנים האלה של חיילת ישראלית, בשביל ילדים מעזה, זה מראה מבעית

כשההפגזה שככה חמקנו חזרה לדירה שלנו. ובדיוק אז הם הגיעו. כוחות ישראלים פרצו את הדלת הקדמית שלנו וקבוצה של חיילים שהחזיקו הרבה רובים נכנסו בכוח פנימה. הם צעקו אלינו קללות ועוד אמרו לנו הילדים לא לפחד! אחר כך הם לקחו את אבא שלי ואת דוד שלי (שני דודים אחרים שלי במזל לא היו בבית באותה שעה) וגם את רוב הגברים הבוגרים בשכונה. הם צופפו את כולם באחת הדירות האחרות בבניין. את אבא שלי הם שחררו למחרת ואת דוד שלי החזיקו איפשהו במעצר במשך עשרים ואחד יום. אבל גם מזלו בעצם "שפר", רבים אחרים, אולי אפילו מאות, נהרגו.


הזיכרונות האלה שרודפים אותנו עד היום הם הסיבה שבגללה, מיד עם האיום הראשון, עזבנו את הדירה שלנו בהפגזות של דצמבר 2008. לא יכולנו להתמודד עם המחשבה שהחוויה ההיא תחזור על עצמה. אז ארזנו כמה דברים והלכנו לגור בבית אחד מקרוביה של אימי, שנמצא רחוק יותר מהגבול עם ישראל.


שלושה שבועות אחר כך, כשהתקיפה הישראלית סוף סוף הסתיימה, אחד השכנים התקשר לאבי לבשר לו את הבשורות המרות: הבית שלנו, בית החלומות שלנו, הלך. אבא שלי לא סירב להאמין. כשפסקו ההפגזות הוא רץ למקום בו עמד הבית היפה והכמעט גמור שלנו, אבל לא נשאר שם דבר פרט להריסות. כשאבי וחבריו שבו לדירה הזמנית שלנו, הפנים שלו היו חיוורים, אני לא אשכח את זה לעולם. הוא איבד את כל כספו, שהושקע בבית החדש. אמא שלי יצאה גם היא לראות בעצמה. אני זוכרת שהיא אמרה "זה כאלו שבמקום בו עמד הבית שלנו והבתים הסמוכים, עברה רעידת אדמה." הצבא הישראלי הרס אותם עד היסוד. בת שתים-עשרה, לא הבנתי איך רעידת אדמה אנושית יכולה להיות הרסנית יותר מרעידת אדמה אמיתית. הקרקע נראתה כאילו לא היו שם בתים מעולם.


הרבה אנשים איבדו את בתיהם. לא רק אנחנו. אבל בעצם, הדבר הכי קשה הוא לא אובדן הבית, אלא אובדן שגרת היום-יום, אובדן הנורמליות של החיים.


למרות שהצבא הישראלי טען שתקף רק מטרות של החמאס, הוא למעשה פגע במבנים של אנשים חפים מפשע, אנחנו והשכנים שלנו. אבא שלי עובד כמהנדס בתאגיד החשמל של עזה. אנחנו לא שייכים לאף מפלגה פוליטית.

היום אני בת עשרים ואחת. תשע שנים עברו מאז התקיפה ההיא ועדיין לא שכחתי את בית החלומות שלי, את החדר הפרטי שלי. הוא שמור לנצח בליבי.



תרגום: רות עפרוני


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon