שמי אסמעיל, אני גר בעזה, אחד מהכותבים בעמוד. השנה נגמרה. ועכשיו אנשים מחליטים מה יגשימו בשנה הבאה, ואני כנראה אמור להחליט משהו גם.
זו הייתה אחת מהשנים הכי קשוחות בחיים שלי. התגרשתי מאשתי, נקלעתי למצוקה כלכלית, הלב שלי נשבר פעמיים, ומעל לכל, הייתי עד למלחמה נוראית. אחד-עשרה ימים של פחד, בהם נהרגו חברים ושכנים שלי. למרבה המזל, כל בני משפחתי נותרו בחיים, ונותרו איתם, בתוכי, צלקות רבות.
אבל גם למדתי כמה דברים חיוביים ב-2021, וגם מהשיתוף פה, בעמוד הזה. לכן אני רוצה לשתף אתכם בהם, אבל עוד רגע.
כשאתה חי במקום מפורר ממלחמות, בו דבר אינו צפוי, מקום כמו עזה, קל להיכנע ליצר הרע. ליפול מטה, נמוך, עד שנשארת בך רק תאוות הנקם. רק הזעם. גולמי, בוער. ואתה נאחז בו, בזעם, כאילו בכוחו להושיע אותך. אני עדיין עושה את זה לפעמים.
זו תוצאה של היכולת שלכם, השליטים, לרסק את החלומות והשאיפות הגדולות שלנו. לצמצם אותנו לצרכים בסיסיים, שגם אותם אנחנו לא מצליחים להשיג. בעזה, אדם מרגיש שהוא אינו אדון לגורלו. אין לך שליטה על נתיבי חייך. יש כוח חמקמק ואפל, מחוץ להישג ידך, שמשחק בך מלמעלה כמו בובה על חוט. וזו ישראל, עבורי. הגבול אולי ייפתח היום, אולי ייסגר מחר. כך גם הים. אולי תקבל היתר לנוע, אולי לטוס, ואולי לא. אולי תפרוץ מלחמה, שתקח ממך הכל, ואולי יהיה שקט.
עזבו. קשה לי להסביר את הסגר, את עזה, למי שלא חי פה. לפעמים זה מתסכל אותי לכתוב על עזה לזרים. לפעמים זה נראה לי הזוי. אבל איכשהו, אני מרגיש שכדי לשרוד, אני מוכרח להביע את עצמי.
ראיתי איך עבור פעילי שמאל, חבר'ה מחוץ לארץ, כתיבה על עזה זה משהו מהנה, ויכוח פוליטי מעל דפי עיתון או פייסבוק. כפלסטיני מעזה, אני שונא את מה שהמקום הזה מעורר אצל אחרים. כולם מכניסים אותך לתבנית צרה: גיבור או קורבן. ואני יותר מזה. אלוהים, אני רוצה לברוח.
מגיל צעיר הטלתי ספק בסכסוך ובמאבק. עד היום זה כך. שאלתי את עצמי לגבי משמעותו, לגבי היכולת שלו להימשך, ועמוק עמוק, הרגשתי זעם. תאוות נקם. למה אני לא יכול לטייל בחופשיות? למה אני לא יכול לבקר בירושלים ולהתפלל שם, אם ארצה? למה אני לא מרגיש בטוח במקום שאמור להיות ביתי? למה אני צריך להיות מבזק חדשות?
עזה הייתה תחת דיכוי גם לפני שחמאס שלט בה. לא היה פה טוב. גם אז נמנעה מאיתנו מדינה, ועצמאות. באופן אישי, אני זוכר את תמונות הילדים ההרוגים, שנתלו אז, כמו היום, על קירות השכונה שלי. ואיך ראיתי, כילד בעצמי, את הסרטון של מוחמד דורה, ילד בן 12 שאביו שניסה לגונן עליו, לפני שצלף ישראלי המית אותו. אני זוכר. ואלוהים, עכשיו אני רוצה לברוח.
בילדות, גדלתי למשפחה קשת יום. הייתי ילד ביישן, והביך אותי שההורים שלי תלויים בקמח ובפחיות טונה דוחות, שקיבלנו ממשרד הרווחה מדי כמה חודשים, כי אבי היה מובטל. היה לו תואר ראשון, לאבא, והיו לו ציונים טובים, אך בכל-זאת ישן את ימיו, וניצל כל פתח קטן על-מנת לריב עם אמא שלי. הוא לא יכל לתמוך במשפחה, והיה אדם גאה מדי בכדי להתמודד עם זה. כשגדלתי, פחדתי לסיים כמוהו ביום מן הימים. אלוהים, אני רוצה לברוח.
ביסודי מכרתי עיתונים ברחוב. בשלושת החודשים של חופשת הקיץ, יום יום, כדי להרוויח בסוף חמש-מאות שקל, ולתת אותם לאבא. הרגשתי קנאה כלפי ילדים אחרים. רציתי נעלי סניקרס עם אורות מהבהבים, כמו שהיו לבן דוד שלי. רציתי. אבא שלי הבטיח, שאם אהיה ראשון בכיתה, אם אצטיין, הוא יקנה לי אופניים. שנים, שנים ארוכות, הייתי ראשון, ושוב ושוב דרשתי אופניים. ואבא היה משקר: "המפעל בסין מכין אותם, והמשלוח, אתה יודע איך זה, מתעכב מאד, עוד מעט". בכיתה ו', שיתפתי את אחד מהילדים בכיתה, והוא צחק עלי. הרגשתי כל-כך מטומטם. לא הבנתי שאבא שלי פשוט מובטל. שאין לו איך לקנות לי אופניים. איך הייתי נאיבי כזה. אלוהים, אני רוצה לברוח.
כשגדלתי למדתי אנגלית. משהו נפתח. התחלתי לתקשר, מהאינטרנט, עם אנשים מתרבויות אחרות. כך עושים בעזה, כי כמעט ואין לנו דרך לצאת. בעיקר דיברתי עם אמריקאים, יהודים ולא-יהודים, שהיו סימפטיים לסוגייה הפלסטינית. זו הייתה הקלה מסויימת, לפגוש אותם. אבל משהו עדיין לא הסתדר. כמה שהערכתי את הסימפטיה שלהם, שנאתי את הניסיון להכניס אותי לתבנית שתתאים להם. הם רצו להחליף את הסיפור שלי עם הגרסה שלהם לסיפור. הציגו אותי, תמיד, כקורבן או כגיבור. ואני לא רציתי. אני לא איזו תכנית דרמה בטלוויזיה.
והם ביצעו מניפולציות קטנות, עדינות, בסיפור שלי - כדי להפוך אותו ליותר "אנושי". זה העליב אותי. הרגשתי שאני לא רוצה לשכנע אחרים שאני בן-אדם כמוהם. כאילו הם מטילים ספק בזכות שלי להיות אהוב ונאהב. והם לא בטחו בי. שידרו תמיד: אנחנו יודעים יותר טוב. לא האמינו, באמת, שאני מסוגל לספר את הסיפור שלי בכוחות עצמי. בלעדיהם.
מאז אני כותב בעמוד הזה. לא כל תושבי עזה היו מעריכים אותי על כך. בהתחלה היו לי רגשות מעורבים. בעיקר, הרגשתי צער ויאוש, על כך שיש כל-כך הרבה ישראלים כועסים. כתבתי יומן במלחמה, מדי יום, ואלו התגובות שקיבלתי: זעם. אני חושב שיש אפילו יותר פלסטינים כאלה, זועמים. היו תגובות של ישראלים שלא האמינו שאני קיים. זה היה מוזר בעיני, איך חלק מהמגיבים הישראלים ציפו ממני להיות דובר של חמאס או הרשות הפלסטינית, להצדיק או לגנות כל דבר שהם עושים. וזה היה מוזר לגלות שיש ישראלים שמצפים שאוקיר תודה לישראל, על כך שהיא פותחת, מדי-פעם, את חומות הסגר, ומאפשרת לאסיריה מעט קוי חשמל, תרופות, וטיפול רפואי.
חשבתי: למה השליטים מצפים ממני, בחור בגילם, להגיד תודה על זה שאני מצליח לשרוד? ומה עם החלומות שלי? איך הם לא רואים, שהנדיבות הזו, של שליטי הארץ, לפתוח את שערי עזה המבודדת לרגע ומיד לסגור אותם שוב - זה חלק מהדיכוי? אלוהים, אני רוצה לברוח.
אבל למרות התסכול, והרצון לברוח, למדתי שלושה דברים חיוביים השנה, שאני רוצה לשתף כאן בעמוד:
1. כדי שדיכוי, או בריונות, ימשכו - הם חייבים למצוא לעצמם הצדקה. אם אין הצדקה, איזה נרטיב שמשמר את הדיכוי, הוא יפסק. יותר מתמיד, השנה הרגשתי שאנחנו, תושבי הארץ, לא מרוויחים מהנרטיב הזה. הדיכוי משרת הנהגות ומערכות פוליטיות, לא אותנו.
2. אסור לי לשפוט אחרים. קול השטן בתוכי, מפתה ככל שיהיה, הוא לא פתרון. אני מזכיר לעצמי, לקראת השנה הבאה, לקראת התגובות שיבואו: אנשים הם יצורים מורכבים, רבי מימדים. זעם זו דרך להתמודד עם פחד. אני בטוח שרבים מכם הרגשתם בעבר, רגע בחיים בו רציתם לנקום. וצריך להכיר בקול הזה, לאלף אותו, לתת לאור שבתכונו לגבור עליו.
3. אלימות היא החטא הקדמון שלנו. חצי רעל המכוונים לנפש שלנו. והבנתי השנה, שאלימות, משחיתה את הלב של האסירים ושל הסוהרים. וכך אנחנו קשורים, משני צדי הגדר.
אני רוצה להגיד לכם משהו, שוחרי צדק ושלום, חברים שלי מן העבר השני של הגדר. אתם אולי לא רבים כפי שהייתי רוצה שתהיו, אבל זה בסדר. זכרו, יחד איתי, שבקנה המידה האדיר של היקום הזה, כוחה של אהבה בסופו של דבר גובר על כל כוחה של שנאה. לאהבה, בניגוד לשנאה, יש כוח לרפא, והיא אינסופית. אי-אפשר לראות אותה, אבל היא שם, קורנת בנגוהות נוצצות של אור. העיניים שלנו אולי לא מבחינות בה, אבל היא שם. גם אתם מרגישים אותה, לא?
אני לא רוצה להחליט החלטה לשנה הבאה. רק לשהות רגע, בהבנה הזו, בתחושה המעקצקצת, של אהבה. למקום הזה אני רוצה לברוח. ומעזה, אני אומר: שנה טובה.