• .

השכלה: הדרכון הפלסטיני

עודכן ב: ינו 26

חמיד אל-דרויש, לבנון



ב-2014, כמו כל הסטודנטים להנדסה שלמדו באוניברסיטה האמריקאית בלבנון, עברתי מביירות לקמפוס ביבלוס, בצפון המדינה.


חייתי בביירות במהלך כל השנה הראשונה שלי; היה לי קשה להיות במרחק של שעתיים מהוריי. הייתי מבקר בבית בסופי שבוע וכל שבוע לקחתי איתי לקמפוס אוכל שבישלה אמי. הייתי שומר את האוכל במקרר ומחמם קצת במיקרוגל בכל יום. אבל בביבלוס הייתי במרחק של שלוש-ארבע שעות מהוריי, תלוי בתנועה. הכבישים פקוקים רוב הזמן בלבנון; חוץ מזה, יש בהם גם הרבה סדקים ובורות.


לכן, אחרי שעברתי לביבלוס ביקרתי אצל ההורים שלי רק פעם בחודש. מאז סתיו 2014 גרתי במעונות, שהם נוחים יחסית למה שהיה לי בביירות. אבל המעבר לקמפוס חדש היה לי קשה בסמסטר הראשון, במיוחד משום שהיתה לי מערכת עמוסה עם 19 שעות של קורסים. התחלתי לדלג על שיעורים, ונשארתי לפטפט עם חברים עד חצות גם בימים של מבחנים.

אני (מימין) ושני חברים מהנדסים

למדתי שהרבה פעמים אתה לא יודע שחפרת לעצמך בור אם אתה כבר נמצא בו. ככה לא הבנתי שהחיים שלי יצאו משליטה. הפסקתי ללכת למכון כושר ואכלתי רק במסעדות. פעם הגעתי לכיתה בלי להביא איתי ספר ומחשבון. המרצה ביקש ממני לצאת, ומאז הפסקתי להגיע לשיעורים.


ואז קיבלתי את הציונים שלי. הממוצע שלי ירד ל-1.98 מתוך 4, וקיבלתי מאונר"א אזהרה שהם יפסיקו לי את המילגה אם לא אשתנה. בהתחלה הסתרתי את הציונים מהוריי וחבריי אבל אז סיפרתי להם וידעתי שרק אני יכול לעזור לעצמי. בדצמבר שכרתי חדר בסמוך כדי להיות לבד. ישבתי במשך שעות וניסיתי להבין מה הסתבך. ידעתי שכבר מאוחר מדי לתקן את הציונים שלי; בתיכון תמיד הייתי בראש הכיתה, אבל באוניברסיטה זה אחרת.


במקרה, קראתי באותה תקופה את שירו של דילן תומס "אל תיכנע לזה הלילה-טוב" (Do not go gentle into that good night). אז החלטתי שאני חייב להתחיל פרק חדש בחיים ו"לזעוק אל מול שקיעת האור" (rage against the dying of the light). הזכרתי לעצמי שאם אסיים את התואר עם ציון ממוצע נמוך לא יהיה לי שום סיכוי להמשיך לתואר שני או אפילו למצוא עבודה בלבנון בגלל שאני פליט פלסטיני. נאסר עלינו לעבוד בעבודות רבות ואנחנו מקבלים שכר נמוך יותר עבור אחרות.


קבעתי לעצמי לו"ז יומי מפורט, עליו אני מקפיד עד היום. הפסקתי לדלג על שיעורים ועברתי לשורה הראשונה כדי להיות יותר קשוב. באביב הבא לקחתי קורס באנליזת מאמצים ששינה את חיי שוב; "מצאתי" את עצמי בתחום הנהדר הזה והחלטתי שאלמד עוד, אשפר את הציונים שלי, ואסע לארצות הברית ללימודי הדוקטורט. (אנליזת מאמצים קובעת את המאמץ שקיים בחומרים ומבנים כשמופעלים עליהם כוחות – גורם מכריע בתכנון ותחזוקת גשרים, סכרים, מנהרות וכו').

אני (שני מימין) עם אחד מהפרופסורים שלי

ב-13 בפברואר התחלתי לדבר עם ילדה מהתיכון שלי, בשם דמי. היא אמרה לי שהייתי "אגדה בבית הספר" שלנו. זכרתי איך הצטיינתי והייתי שוב המום לנוכח התהליך שעברתי. אבל חזרתי ל"אני האמיתי" – חמיד שאוהב את הלימודים עבור ערכם המהותי. לימודים אף פעם לא היו עבורי הדרך אלא תמיד היעד. דמי ליוותה אותי ב"לידה מחדש" שעברתי, והיא אומרת לי כל יום, "בוקר טוב, שמש. תשלח לי את הלו"ז לך!" היא יודעת ששעות הלימודים אצלי קדושות ושאני תמיד מקצה לנו שעה ביום לשיחות.


אני אוהב את דמי ואת הנגיעה המקסימה שהיא הוסיפה לחיי. היא ממוצא פלסטיני ובולגרי ואני אומר לה תמיד שאין לנו עתיד בלבנון. אם היא מקבלת ציון רע אני מזכיר לה שהלימודים הם הדרך שלנו אל העתיד; זו הדרך שלנו לעלות מעלה; זו הדרך שלנו להציל את ילדינו.


היום, הציון הממוצע המצטבר שלי הוא 3.87 מתוך 4. יחד עם הפרסומים שלי, זה מספיק על מנת שאצליח להתקבל לאוניברסיטאות המובילות בארצות הברית. כדי לחנך אחרים ולעזור להם עם קשיים דומים לאלו שהיו לי, השקתי ערוץ יוטיוב בשם Civil Engineering Philosophy (פילוסופיה של הנדסה אזרחית). אני מלמד מספר נושאים הקשורים להנדסה, מתימטיקה וחשיבה ביקורתית. אני מקבל שאלות מסטודנטים מרחבי העולם שמבקשים ממני להסביר נוסחאות שונות. בנוסף, ההכנסות שלי מפרסומות בערוץ מוקדשות כולן למטרות צדקה. אני מאמין שהעבודה הזו לא מתמקדת בכסף אלא בסיפוק הפנימי שלי כשסטודנט בהודו או בארה"ב מבין את מושג ההנדסה טוב יותר הודות לעזרתי.


התחלתי לבחון את האופציות שלי לתכניות דוקטורט בארצות הברית ובחרתי סדקים ובדיקה של כבישים ראשיים כתחום שבו אני רוצה להתמחות. הבחירה שלי בתחום הזה נובעת מהבנתי את הצורך בכבישים טובים על מנת לצמצם את השעות המפרידות בין משפחות, אוהבים וחברים – על סמך נסיוני האישי בלבנון. המומחיות הזו לא קיימת באוניברסיטאות בלבנון, לכן עליי לנסוע לחו"ל. אבל אני מקווה לחזור ללבנון כשאסיים ללמוד. אני רוצה לשפר את הכבישים במדינה הזו כדי שאנשים כאן יוכלו לנסוע בבטחה וביעילות לפגוש את אהוביהם. האם יותר לי לעשות זאת, כשכל כך הרבה עבודות מקצועיות חסומות בפני פליטים פלסטיניים? אני מקווה שכן.

ההחלטה שלי להגשים את החלום של לימודים בארצות הברית היא החלטה מכריעה בחיי, ומשפחתי ודמי מבינים את זה. לפעמים הם בוכים נוכח המחשבה על המרחק שיפריד בינינו אבל אני אומר להם שאני חייב לעשות את זה למען ההשכלה שלי.


בסמסטר הקרוב אלמד קורס על מבני פלדה אצל אותו מרצה – ד"ר קיסר – שהוציא אותי מהכיתה כשבאתי לא מוכן ב-2014. עכשיו אני יכול לומר שהוא דוגמה אישית והשראה בשבילי. הוא ראש המחלקה, יש לו משפחה מקסימה, הוא מתאמן כל יום בחדר הכושר, ויש לו קו"ח של 16 עמודים המציג את מחקריו החלוצים בתחום. היום אני יודע שהוצאתי מהכיתה בסתיו 2014 היתה הכרחית על מנת שאתאפס. לפני יומיים קיבלתי את התוצאות האחרונות שלי במבחנים והוא אמר לי "מצוין" כי קיבלתי את הציון הגובה ביותר בכיתה. ה"מצוין" הזה היה פרס נהדר עבור שלוש שנים של לימודים ומאמצים יומיומיים.


בשלב הזה, אני מייעץ לדמי להשקיע בלימודים כמה שהיא יכולה כדי שהיא תוכל לנסוע איתי לארצות הברית. היא אומרת לי שהיא רוצה להיות זואולוגית ופסנתרנית ואני מבטיח לה שהיא תהיה שניהם; שאעמוד לצידה. שורשיה של התעקשות זו לרכוש את ההשכלה הטובה ביותר נעוצים בילדותי המוקדמת; אמי לא רכשה השכלה ועבדה בחקלאות תחת השמש הקופחת. כשהיא היתה רואה מנקה בתוך בית היא היתה אומרת, "הלוואי שהייתי במקומך". ככה אמא שלי היוותה עבורי מקור לנחישות לרכוש את ההשכלה שאני צריך כדי לבחור את המקצוע שלי.


אני מבטיח לאמא שלי שיום אחד היא תשב בשמש, מוקפת בילדיי, בארצנו היפה עם עצי הזית הקדושים שלה. אני רוצה שדמי תהיה הנגיעה היפה ואשתי בחיי. לכן אני אומר לה להשקיע. אני מאמין שהשכלה היא הדרכון הפסלטיני היחיד, ושהיא הדרך היחידה לזעוק אל מול שקיעת האור.


תרגום: רחל קסל

עריכה: יהב זוהר


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon