• .

הקברניט שב הביתה

עבדאללה אבו סמרה


סוהיל אל-עמודי חוזר סוף סוף הביתה

נפגע שדי נשכח בהפגנות השיבה הגדולה ברצועת עזה, חזר בשקט בנובמבר האחרון לאחר שריצה 18 חודשים בכלא הישראלי. סוהיל אל-עמודי, 58, היה רב חובל בסירות החופש 2, פיקד על אחת משלושת כלי השייט במשט שביקש לשבור את המצור הימי הישראלי על עזה.


"הפלגתי כי המשט נועד להעביר מסר לכל העולם - שהפלסטינים לא יכולים לעמוד יותר במצור הישראלי", הסביר אל-עמודי. "ואם משט אחר היה מנסה שוב, הייתי עושה זאת שוב, למרות המחיר ששילמתי. אסור לנו לוותר על ההפגנה עד שנשיג שוב את כל הזכויות שלנו."


אל-עמודי דג בים עזה כבר 35 שנה, במהלכן הותקף מספר פעמים על ידי חיל הים הישראלי, למרות שנשאר בגבולות שהוטלו באותה עת. ממשלת ישראל משנה ללא הרף את האזור בו היא מאפשרת לדייגים לעבוד מבלי שיירו עליהם או יחרימו את סירותיהם. למעשה, מתחילת השנה שעברה ישראל ביצעה 15 שינויים באזור "האסור לדייג" שהיא אוכפת מול חופי עזה. מגבלות אלה עומדות בסתירה לתקנות בהסכמי אוסלו שנחתמו על ידי ההנהגות הפלסטינית והישראלית בשנת 1993. על פי ההסכם, יש לאפשר לדייגי עזה להפליג למרחק של 20 מיילים ימיים מהחוף - שם נמצאת הדגה הטובה ביותר.


חוסר הצדק שקיים ברצועה, זו הסיבה שאל-עמודי אמר כן, ללא היסוס, כשהוועדה לשבירת המצור ביקשה ממנו להנהיג את המשט, למרות ההתנגדות מצד משפחתו. יש לו שמונה ילדים ו-32 נכדים. בעוד חלקם תמכו בהחלטתו להתנדב, הנשים במשפחה התנגדו פה אחד, בטוחות שהן יאבדו אותו לתמיד.


"אבל דעתי הייתה מוחלטת. לא יכולתי לסרב אם למאמצים שלי יש סיכוי לעזור לעם שלי", אמר אל עמודי. "בנוסף, מה אם הייתי מצליח לצאת מעזה החוצה? יכולתי להתחיל חיים חדשים אי שם מחוץ לעזה, ושם הייתי יכול להתפרנס טוב יותר עבור הילדים שלי."

הסירה שסוהייל ניסה להשיט אל מחוץ לעזה

לכן, ב- 29 במאי 2018, הוא הפליג לעבר קפריסין עם צוות של ארבעה אנשים ו -17 נוסעים, מתוכם שבעה חולים שביקשו להגיע לטיפול בחו"ל, כולל חולת סרטן אחת, סמאח אל-אראג', שנזקקה לטיפול רפואי דחוף שאינו זמין בעזה נגד הסרטן שלה. היא נפטרה מוקדם יותר השנה, כ-16 חודשים לאחר שההפלגה נחסמה. אולי היציאה מהרצועה באותו המשט הייתה מצילה את חייה?

אל-עמודי נזכר באותו יום גורלי: "ברוח של סולידריות, מספר גדול של דייגים אחרים בעזה הפליגו איתי לאורך 6 מיילים. משם המשכנו בעצמנו, בזמן שהם צעקו קריאות פרידה". כוחות חיל הים הישראלי הופיעו בערך ב 12 מיילים, עם ארבע ספינות מלחמה שהקיפו את אל-עמודי ונוסעיו. באותה נקודה נותק קשר הרדיו שלהם עם חוף עזה.


אחד החיילים צעק באמצעות מגפון ואיים לירות אם אל-עמודי לא יעצור. ביודעו שיש לו אנשים חולים על הסיפון, אל-עמודי ציית. ברגע שהוא כיבה את המנוע, קפצו 10חיילים ישראלים על הסיפון, אזקו את כולם על הסירה.

"הם לא מצאו דבר מלבד אוכל, שתייה ושמיכות, למרות שהתאמצו מאד למצוא כלי נשק", אומר כעת עמודי. הוא הוחזק מבודד, בעוד שאר אנשי הצוות והנוסעים הועברו לאחת מספינות המלחמה. הישראלים חקרו את כולם במשך יום אחד ואז שחררו את כולם חזרה לעזה. את כולם חוץ מאל-עמודי.


"חשבתי שהם הולכים להרוג אותי. נבהלתי", הוא מודה.


לאחר מכן עברו עליו חקירות חוזרות ונשנות, מלוות בכיסוי עיניים, דחיפות, צעקות ותקופות ארוכות בתא חשוך. בין לבין, מספר אל-עמודי, הוא נלקח לבית המשפט באזיקים- 25 פעמים ליתר דיוק. הוא חשב שחבריו לתא הם אלו המכונים "מדובבי הכלא", אסירים שהם מודיעים של שירות בתי הסוהר.


"נאלצתי לכופף את ראשי לברכיים, כדי שאוכל להתאים את גופי לתא המטען של הרכב הצבאי הישראלי שהסיע אותי לבית המשפט", נזכר אל-עמודי. לבסוף נידון ל-18 חודשים, כשהוא שוהה ברובו בכלא נפחא, כמאה קילומטר (60 מיילים) מבאר שבע בדרום ישראל.


למרבה המזל, הרשות הפלסטינית הצליחה להסדיר את ייצוגו של אל-עמודי על ידי עורך דין, מוחמד ג'ברין. הוא ניהל משא ומתן על עסקת טיעון: אל-עמודי הודה בהתייחסות לארגון טרור, במקרה זה החמאס. מכיוון שחתם על הסכם טיעון נקבע עונשו על 18 חודשים, קצרים יחסית.

סוהיל ששב לביתו יחד עם נכדו, מוחמד

בזמן הכליאה, הזמן עצמו הפך לעינוי. לטענתו, קציני הכלא בישראל בכוונה מעולם לא אמרו לאסיריהם את השעה: "הימים והלילות שלי התבלבלו. הייתי צריך לנחש מהו הזמן, בכל פעם שניסיתי לקיים את אחת מהתפילות היומיות שלי", אמר אל-עמודי. "נוסף על כך, אסור היה לי להתקלח אלא אחת לכמה שבועות."


עם זאת, הוא מצא נחמה אצל חבריו לתא, שהפכו לרשת תמיכה. הם דנו בשירה ערבית, בעיקר פלסטינית. "למדתי הרבה מחבריי לתא על הסגנונות השונים בשירה הערבית ועל המשוררים הגדולים כמו מחמוד דרוויש ופאדווה טוקאן." הוא וחבריו לתא שרו גם בלדות פלסטיניות, מנגינות שהיו קיימות עוד לפני הקמת ישראל כשמשפחותיהם נאלצו לעזוב את אדמתם. הוא התקרב מאד לחבריו לתא. למרות התלהבותו כשהותר לו סוף סוף לחזור לביתו, הוא התאבל על כך שעזב את המשפחה החדשה שבנה בכלא.


"בקושי יכולתי להתאפק מלבכות כשחיבקתי אותם לשלום," אמר אל-עמודי.


מאז ששלוש הסירות ניסו להפליג מעזה בשנת 2018, לא היו ניסיונות נוספים לשבור את המצור הימי. אם זה ישתנה, האם אל-עמודי יתנדב שוב? הוא מודה שהוא עלול להיות כלוא שוב ולמשך זמן רב יותר, וקיים סיכון שהוא לעולם לא יחזור הביתה.


"אני יודע שלאף אחד לא היה אכפת מספיק לפרנס את משפחתי, אם הייתי נהרג. אבל עלינו לקחת סיכונים כדי לזכות בחופש שלנו. אם היו מסעות חופש אחרים, הייתי מפליג שוב", הוא מסכם. "ההפגנות שלנו חייבות להימשך, לא משנה מה".



עבדאללה אבו סמרה

עבדאללה, בן 20, מוסמך בספרות אנגלית באוניברסיטה האסלאמית בעזה. מתוך אמונה כי פלסטין היא מדינה ותרבות מאוימים, עבדאללה מגדיר את עצמו כפלסטיני וכותב על האתגרים הרבים העומדים בפני עמו. עבד (כפי שהוא מכונה) אוהב ספרות ואומנויות, בעיקר מוסיקה. אכן, הוא שר יצירות מופת מזרחיות ומנגן אותן על העוד, בתקווה שקולו כסופר ומוזיקאי יוכל לעזור לפרסם את הזהות הערבית. בהשראת הרעיון ש"האמת מסייעת להביא את החופש", עבד כותב כדי ללמוד ולהשתמש בעוצמת סיפור סיפורים.



תרגום: אבי דאול


פורסם ב- 25.12.19




טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול