האיא עבדללה אחמד
לילה אפל ובהיר אחד התגנב גבר בגיל העמידה לרחם אימי. ישנתי למחצה, אבל יכולתי לחוש בקיומו. הייתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי ביצור אחר בחדרי החמים. שום דבר לא נכנס לכאן מלבד אוכל ושתייה.
תערובת של אימה וקסם שטפה אותי; האיש הזה היה ענק לעומת העצמי החדש שלי. פערתי את פי מולו, בהיתי בו. הוא הביט בחביבות בעיניי, אבל קולו היה נחוש: "ראה, ילד קטן, זו ברכה נדירה שרק בני אדם ספורים מקבלים. יהיה לך הכבוד לראות את חייך מונחים לפניך. תוכל לבחור אם לחיות את החיים שבהם צפית או למות בשלווה".
לא הייתי אמור להבין את הנאום שלו אבל הבנתי. ברגעים הבאים ראיתי כל פרט קטנטן בחיי. במקום ליהנות ממשולשי הפיצה, מתפוחי האדמה ומרסיסי הקולה שאימי שלחה לי, מלאת רגשות אשמה, הרגשתי בכובד החד של להיות זקן. הבטתי באיש במבט נלעג, ועיניי שאלו, "האם זו באמת מתנה?" הבנתי מיד מה שאנשים רבים אינם מבינים לעולם: חופש הבחירה אינו תמיד ברכה. אתה עלול לבלות ימים רבים וארוכים מחייך במאבק להשיג את החופש שלך, רק כדי למצוא את הקול שלך בקרב אנשים המנסים להטביע אותו. אם בשלב כלשהו בחייך יש לך החופש לבחור בחירה אמיתית, האחריות עשויה להיות מפחידה. לפעמים קל יותר ומתיש פחות להיות פסיבי. כך או כך, אתה מחויב לבחור – לממש את זכותך לבחור, או לתת לאחרים להכריע את גורלך.
האיש שבתוך העובר בן חמשת החודשים נאלץ לבחור.
עצמתי את עיניי בחיפוש אחר הבחירה החכמה ביותר, חיבקתי את הלא־נודע. אולם בהבזקי התובנה שבאו אחר כך ראיתי רק את הרגעים המרים בחיי מהבהבים לפניי. איך אוכל להתמודד עם החיים באומץ לאחר שראיתי את עצמי מוכה בילדותי בלי יכולת להתנגד למי שמענים אותי? למדתי להיות ילד שקט מאוד שעוצמתו במוחו. קיוויתי שאהיה הגיבור שיחלץ נערים ונערות חלשים, אבל במקום זאת, חבר בשם זיאד, היה צריך להגן עלי מפני אכזריותם של אחרים. לא היה אפשר לברוח מהתחושות הסותרות של ביטחון וקנאה. ובכל זאת, אולי קבלת הסתירות האלה מאפשרת לנו להבין את עצמנו טוב יותר.
ראיתי את עצמי אבוד מול הנשים במשפחתי שהזילו דמעות על גופתו של דודי חאלד שנהרג במלחמה הראשונה של ישראל בעזה בשנת 2009. דמעותיה של אימי ומבטה הנואש קרעו אותי לגזרים – לא משום שבגיל ההוא הבנתי את משמעותו האמיתית של אובדן, אלא משום שהייתי תלוי בחיוניות שלה. אחרי הכול, אנחנו יצורים אנוכיים.
ואז ראיתי את הפחד שלי במהלך המלחמה השנייה, בשנת 2012. לא הייתי מסוגל להבין זאת, וגם עוד לא הייתה לי הסבלנות שאנחנו מטיפים לה. ראיתי איך החיים יכולים להיות כמו כלא קודר וריק. המצוקה שלי לא הייתה תוצאה של הכאב שלי על ההרוגים במהלך התקיפה. במקום זאת, הייתי חייב להודות, חשבתי רק על עצמי – קיללתי את המלחמה, את המדינה ואת הנסיבות ששללו ממני את זכויותיי. במלחמה השלישית, בשנת 2014, הצטערתי על כולם צער עמוק. כשצפיתי בחדשות והתמודדתי עם טבח לא יכולתי לעצור את דמעותיי. הבנתי איך הסתיימו למעשה חיינו הקודמים והפשוטים; כל מה שרצינו היה להיות בטוחים ולהיות עם האנשים שאנחנו אוהבים. הבטחתי לעצמי לקבל את החיים אחרי המלחמה.
אולם אז נהרג אבי, ומעולם לא הרגשתי את ההשלמה הזאת שוב. העצב התחלף בכעס, בצמא לנקמה וכרסם כמו פצע פתוח בתוך ליבי.
פקחתי את עיניי לראות אם הזקן עדיין שם. התחננתי: "איך אוכל להעז לבוא לעולם אחרי שראיתי את עצמי סובל מכאבים רבים כל כך?" רציתי לעורר את אהדתו ולשמוע את עצתו. הבעת פניו נותרה דוממת, בלי לומר מילה. אבל תשובתו הדוממת הדהדה ברחם אימי: "זו ההחלטה שלך".
היה נראה שחיי מועדים להיות מלאים צלקות, ועם זאת, לא יכולתי להחליט לסיים אותם. חשבתי על הרגעים המתוקים שגם אותם ראיתי: גאוותם של הוריי ברהיטות מילותיי, חיוכיהם של אחייניותיי ואחייניי, שיחותיי האינטימיות עם סבתי, הוויכוחים העזים עם חבריי, אהבתו של ידיד הנפש שלי שאפגוש בעתיד. אולם ידעתי שאפילו רגעי האושר האלה אינם סיבה להמשיך לחיות. ההתנגדות וההישרדות הם בטבענו. הזקן ידע שאבחר לחיות, שהחיים, למרות הסתירות שבהם, הם דבר שאיננו יכולים לוותר עליו. הסתכלתי באיש. "אני בוחר בחיים האלה בעוד ארבעה חודשים". לא שאלתי אותו את השאלה האחרונה שנשארה במוחי: "מי אמיצים יותר? מי שבוחרים להתאבד או מי שמשלימים את חייהם למרות הכישלונות שלנו?" הזקן העלה חיוך על פניו והתאדה. המבט האחרון שלו היה תגובתו: "לא לכל השאלות יש תשובות. אולי תבין יום אחד; ייתכן שלא. רק אלוהים יודע".
פורסם: ב־12 במרץ 2017
תרגום: אבי דאול
עריכת לשון: לילך צ'לנוב
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.