• .

המחשבות נודדות לאמא

ע'זאל עות'מאן


התעוררתי כשאני מתגעגעת לאמי, כמו בכל בוקר, מבקשת לפקוח את עיניי לפניה המחייכים ולנשיקה. היא נפטרה כאשר הייתי בת 13 בלבד - לפני עשר שנים. לפעמים נדמה לי שרק אתמול היא נפטרה, ולפעמים אני מרגישה כאילו היא מתה מזה זמן רב כבר. זו הרגשה רעה להזדקק למשהו שבלתי אפשרי להשיגו – כמו אש הבוערת בלבי ואין דבר שביכולתי לעשות כדי לכבותה.


אמי סבלה מאי ספיקת כליות כתוצאה ממחלת הזאבת, אך לא הותר לה לצאת מן הרצועה כדי לקבל טיפול, עד שכבר היה מאוחר מדי. ביום שבו קיבלה סוף סוף את האישור לסוע לישראל, היא נפטרה. הורגלתי לראות את אמי חולה, אך מעולם לא חשבתי שהמוות יפקוד את משפחתנו – שהוא יבחר לגנוב מישהו כה קרוב ויקר כמו אמי.

ע'רם ואני

אני מנסה למנוע מהעצב לשלוט בי. אני יודעת שאחרים חוו כאב גדול משלי. לפחות לי יש עדיין אבא, אחיות ואח, שאוהבים, תומכים ומעודדים אותי. אני מתפללת בכל יום שהם לא יעזבו אותי, שנשמתי תעזוב את העולם הזה לפניהם (יש לי שש אחיות ואח מאותה האמא – נע'אם, איבדאע, ראווא, עורובה, אישראק, עארוב, ועהד. אבי נישא שוב, ועתה יש לי שתי חצאי אחיות, רסיל וע'ראם).


התכוננתי לוויכוח הרגיל עם אבי, ששונא את העובדה שאני לא אוהבת לאכול ארוחת בוקר מיד כשאני קמה. אני מבינה שהוא פשוט דואג לי, אך איני יכולה לאכול כל כך מוקדם בבוקר. במקום זאת, אני מתכוננת לעבודה. אני עובדת כרואת חשבון בחברת מובייל זון. אני אוהבת את עבודתי, אך לא בשל אהבתי לראיית חשבון. למעשה, הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, וללמוד עיתונאות ותקשורת במקום זאת. ועדיין, אני אוהבת את סביבת העבודה ואת עמיתיי לעבודה. כאשר אחד מאיתנו עצוב - כולנו מרגישים זאת. אנו מביאים אוכל אחד לשני והמנהלים לעולם אינם מתנהגים כאילו הם המפקדים שלנו. אני מוצאת את עצמי דואגת לאינטרסים של החברה כאילו אני הבעלים שלה - עד כדי כך, שלפעמים אני לא יכולה לישון היטב כאשר החברה ניצבת בפני בעיה.


חזרתי מהעבודה, משתוקקת לראות את שתי אחיותי הצעירות רסיל וע'ראם, בנות 8 ו-6. הן חיכו לי בפתח הבית. בירכתי אותן בחיבוק גדול, החלפתי את בגדיי, אכלתי ארוחת צהריים, וביקרתי את אחותי הנשואה נע'אם, כדי לשאול שני ספרים מבעלה: "חלום ראמאללה", מאת בנג'מין בארת'ה (בערבית), ו"הג'נוסייד האמריקאי", מאת מוניר עכאש. בחרתי את השני, אשר מספר את היסטוריית הדמים המוסתרת לעתים קרובות, של אמריקה, בזכות הציטוט שעל כריכתו, שצד את עיני: "ההיסטוריה שלנו נכתבת בדיו נעלמת... הדבר הראשון שעושה המנצח הוא למחוק את ההיסטוריה של המנוצח." כמה זה פשוט להוציא אנשים אל מחוץ למצפונו של העולם!

אני והקבוצה במובייל זון

מאוחר יותר, בעודי כותבת שורות אלה, אני מבינה שאני למעשה כל כך עסוקה בימים האלה, עד שאני בקושי משוחחת עם חברים. זה מטריד אותי, כי אני מאמינה שיבוא יום ואתחרט על כך שלא הקדשתי להם זמן. אני שמה את העבודה ותכניות העתיד בראש סדר העדיפויות שלי, ולא לוקחת בחשבון את ההווה. אם לא אהיה זהירה, חבריי לא יהיו חלק מעתידי.


לפעמים אני אוהבת להכין ארוחת ערב לאחיותיי הקטנות. הן מעדיפות שאני אכין את ארוחת הערב עבורן, כי אני מכינה אוכל בכל מיני צורות. היום בישלנו ביצים קשות, וחתכנו ירקות, אותם עיצבנו בצורת איש שלג. הן צחקו בשמחה כאשר חלקו ביניהן את העבודה – רסיל פורסת את הגזר וע'ראם חותכת את הפלפל.

לאחר שצחצחו שיניים, עזרתי לרסיל להרדם. שכבתי במיטה לידה, והעברתי את כף ידי בשערה. זה הרגיע אותה והיא נרדמה כעבור זמן קצר. אנו זקוקים לילדים בגלל אהבתם והרגש שלהם באותה מידה שהם זקוקים לנו.


לבסוף, סיימתי את יומי בישיבה יחד עם משפחתי, בעוד אחותי מכינה עוגת תמרים טעימה. אך מה שהפך זאת למיוחד היתה העובדה שהיינו יחד.


אני שוב במיטה עכשיו. אני חושבת על הצפוי לי מחר, על כל שעבר עליי במשך היום ועל זכרונות מן העבר – מותה של אמי ושתי אחיותי, הלומדות בחוץ לארץ עכשיו. אני מלטפת את מחשבותיי, אחת אחרי השנייה, עד שאני נרדמת.


תרגום: תמיר שורק

עריכה: יותם בן מאיר


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.




  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon