הטבח ברחוב אל-וחדה

בבית גדול, בן ארבע קומות, גרה פעם משפחה של רופאים ורופאות - אנשים. והם מתו. כולם. חמישה עשר בני-אדם. זה קרה ביום ראשון, בעזה. הבית של משפחת אבו אל-עופ עמד ברובע מגורים יפה בשם אל-וחדה, בעיר עזה. וביום ראשון, בשעה שתיים בלילה, הופגז על-ידי מטוס קרב.


חקרנו מה קרה שם, ובדרך הכרנו משפחה יוצאת-דופן, שאיננה עוד:


זה איימן - האבא. רופא בכיר. אדם מבוגר, חייכן - שניהל את המחלקה הפנימית בבית החולים א-שיפא.

עמיתה שלו, רופאה במחלקה, סיפרה לנו שאיימן לימד סטודנטים, והיה אהוב עליה במיוחד. "ב-2012, כשהייתי סטודנטית שנה אחרונה - כמעט פרשתי" אמרה, "הרגשתי שנכשלתי בכל המבחנים. באחד מהימים, איימן, שהבחין במצוקה שלי, קרא לי לחדר שלו, ואמר לי: "את תהיי רופאה מעולה, את יודעת?" שאלתי: "למה?" והוא אמר: "כי את עובדת באופן יסודי, וזה הכי חשוב". נאחזתי במילים שלו כמו אוויר. בקושי פירגנו לי אחרים. איימן ראה בי דברים שלא ראיתי בעצמי".


תלא - הבת של איימן, למדה בכיתה ח'. לא הצלחנו לאסוף הרבה מידע עליה. בעמוד פייסבוק שלה, בתמונות, רואים שתמיד לבשה משקפיים מצחיקות כאלה, בצורת משושה, ושביקרה הרבה את אביה בבית החולים.

תאופיק - הבן של איימן, בחור בכיתה יא'. כתבו שהיה תלמיד מצטיין, שרצה להיות רופא - כמו אביו. הוא נהרג בלילה של יום ראשון, בהפגזה. וגם אחותו הקטנה, תמא, והסבא והסבתא, והאמא. וגם איימן.

אבל זה לא נגמר. ישנה בבית גם שיימא - בחורה צעירה, שגרה בקומה למעלה. היא אחיינית של איימן, למדה רפואת שיניים, שנה שלישית.

"הייתה לה תשוקה לא נורמלית" כתב בפייסבוק אחד מחבריה לספסל הלימודים, באוניברסיטת אל-אזהר, בעזה. "למדה בלי-סוף, כל הזמן - כאילו הייתה במרוץ נגד הזמן. הערצנו אותה". חברה אחרת סיפרה: "שיימא כל-כך רצתה לסיים את הלימודים, ולהתחיל לטפל באנשים - שהייתה מבקשת ממני, ומחברים אחרים, לבוא אליה הביתה - כדי שתבדוק לנו את השיניים בהתנדבות!".


כשבית מגורים בעזה מופגז, ומשפחה נקברת בחיים, שכנים וכוחות חילוץ מתחילים לחפש אותם - ואנשים מצלמים את מסע החיפושים המחריד. כך, במשך עשר שעות, עד אור הבוקר, בחור בשם אנס חיפש את שיימא.


רואים את אנס בסרטונים שהתפרסמו בפייסבוק: בקושי נושם, בהיסטריה, הופך עוד אבן, מחלץ גופה אחר גופה. אבל את שיימא, ארוסתו, איתה היה אמור להתחתן בעוד שבוע - לקח לו הרבה זמן למצוא.


כל כמה דקות מישהו צעק: "אלוהים"! ושלף החוצה אדם, גופה ללא רוח חיים. 15 גופות. 15 בני משפחה הוצאו מהבית, לאט לאט, וכשכוחות ההצלה דגו, סוף-סוף, את הגופה המרוטשת של שיימא - אנס התחיל לבכות.


אתמול אנס כתב בפייסבוק פוסט שהפך לויראלי, והנה ציטוט קטן מתוכו:

"זה כאילו הפגיזו אותי עכשיו. שיימא שלי, אני כל-כך אוהב אותך. אני זוכר את הרגע בו סגרנו את הטלפון, לפני שלושה ימים, ואמרת שאת מפחדת, וניתקנו. ואת השמלה שקנית, לחתונה, והבצק לחינה. ואת כל המילים האחרונות שאמרנו זה לזו. ואת החלומות שהיו לנו על משפחה. ואת העקשנות שלך. אמרתי: אני רוצה רק ילד אחד. ואת אמרת: לא, אני רוצה שיהיה לנו המון! שבט! זה כאילו הפגיזו אותי עכשיו".


אבל זה לא נגמר. קומה אחת למעלה, גרה רג'אא - פסיכולוגית ופעילה פמיניסטית. האחיינית השנייה של איימן.

היא עבדה כפסיכולוגית ב-"מרכז החיים להגנה על נשים", ארגון שמעניק מקלט לנשים מוכות בעזה. שוחחנו היום עם שתי חברות שלה מהעבודה. "היא הייתה מופנמת מאד, שקטה" אחת מהן אמרה, "עשתה הפרדה מאד ברורה בין החיים האישיים, למקצועיים. אפילו לא ידעתי שהיו לה ילדים קטנים! גיליתי את זה רק כששמעתי את החדשות". אכן, לרג'א היו ילדים קטנים. שני בנים ושתי בנות. דימא ויזן ואמיר ומינא. וכולם נהרגו בהפגזה. גם רג'א נהרגה.


"לרג'אא הייתה נפש שמחה", חברה אחרת סיפרה, "כל הזמן לבשה בגדים צבעוניים. הייתה מאד מקצועית בעבודה שלה - יסודית, מוכשרת. כל המטופלות אהבו אותה".


חלק מבני המשפחה הזו היגרו לחו"ל. אחד מהם, אסמעיל, גר בגרמניה. ביום של האסון כתב בפייסבוק: "אני לא מצליח להשיג את המשפחה שלי. שמעתי כל מני דברים. לא יודע מי מת, מי קבור עדיין תחת ההריסות. כל מי שיש לו ידיעה מעזה, שיכתוב לי".


ולאט לאט זרמו תגובות. מאות. הן בישרו לו, אחת אחרי השנייה, על מימדי הזוועה: חמישה-עשר מבני משפחתו - אביו ואמו, אחיו, וילדיו שלו - מתו. נקברו תחת ביתם.


ומי שיגלול קצת מטה, בעמוד של אסמעיל, יגלה משהו מעניין: הוא נהג לבקר את חמאס לא מעט. משפחת אבו אל-עופ מוכרת מאד בעזה, ואין ספק שהם אינם פעילי חמאס. ועכשיו אפשר לשאול: מדוע מוטטו את הבית שלהם?


על-פי הצבא, בראשון בלילה, בין השעה אחת לשלוש - התקיים החלק השני של מבצע גדול שמטרתו - להרחיב את "המטרו של חמאס". מיקדו אותו ברובע המגורים שברחוב אל-וחדה, שם גרו בני משפחת אבו אל-עופ.


דיברו על כך בלי-סוף בתקשורת, והיללו את המבצע הזה כהצלחה גדולה: רשת של מנהרות, עשרות קילומטרים, מצפון ועד דרום, שמאפשרת לפעילי חמאס לנוע בקלות מתחת לערים הצפופות, לחמוק ממטוסי קרב, ובעתיד - לרשום יתרון אסטרטגי בקרב נגד חיילי הצבא, במידה ותהיה כניסה קרקעית.


צריך לזכור: מדובר במנהרות פנימיות שחולפות בין ומתחת לערים הגדולות בעזה, לא במנהרות שחוצות את הגבול לישראל. ולכן, כדי להפגיז אותן - צריך להפציץ, בהכרח, שכונות אזרחיות צפופות.


ובכל-זאת, זה לא עונה על השאלה שלנו: מדוע טילי המטוסים - בעלי יכולת דיוק גבוהה מאד - כיוונו על הבית של משפחת אבו אל-עופ, ולא על הכביש?


ומדוע לא התקשרו להגיד להם שיתפנו משם, כי בקרוב יפציצו את "המטרו של חמאס" - כפי שעשו במקרים אחרים?הרי ידעו שהם ישנים בבית - תינוקות, ילדים, זקנים. אל תטעו: עזה זה אחד מהמקומות הכי מפוקחים בעולם. המודיעין מכיר כל בית, כל שומר. מרשם האוכלוסין מפוקח ונשלט על-ידי הצבא. כשתינוק נולד בעזה - גם המנהל האזרחי בצבא רושם אותו. אפילו קוי הטלפון, שמסופקים דרך ישראל - רשומים ומנוטרים בכל עת.


ידעו, ובכל-זאת, בחרו להפציץ ולהרוג אותם. למה? אפשר רק לשער.


בתקשורת כתבו שהצבא קיווה שכשיפציצו את המנהרות - פעילי חמאס ימותו בפנים. "נהפוך את המנהרות לבתי קברות המוניים" אמר גנץ. אולי סברו כי אם יזהירו את המשפחות ברחוב אל-וחדה על המתקפה - זה יפחית את הסיכוי שפעילי חמאס ימותו בתוך המנהרות. "תרגיל הטעיה מושלם", כינו את המתקפה במאקו. ואולי המשפחה הייתה מטרה בפני עצמה. מטרה אזרחית - כמו מגדלי המגורים. חלק משיקום ההרתעה, מתמונת הניצחון. קשה לדעת.


"הטבח ברחוב אל-וחדה", כך כינו את אירועי הלילה של יום ראשון בעזה. בסך הכל שלושים וחמישה אנשים מתו. משפחת אבו אל-עופ נמחקה מעל פני האדמה. וגם משפחת אל-קולק. אחת-עשרה נשים. תשעה ילדים.


ביקשנו מהצבא תגובה, שבינתיים לא הגיעה, ונעדכן אם זה יקרה. הסיפור הזה, אחד מני רבים שלא דווח בתקשורת - צריך לגרום לכולנו לחשוב טוב על מה מספרים לנו ומה לא בכל הנוגע למלחמה הזו. ובעיקר: לדרוש מהממשלה לנצור את האש - ולחתור לפתרון פוליטי מול עזה, היחיד האפשרי.