• .

החתול ששבה את לבי

ראאד שקשק


מאז שהצטרפתי לאתר We Are Not Numbers בקיץ 2018 חשבתי על הסיפורים שאכתוב, וכמה טובים וייחודיים הם יהיו. חיפשתי אנשים עם סיפורים מיוחדים, ראיינתי כמה, אך למרבה הצער, שמעתי שוב ושוב את אותו הסיפור. נראה שכולם בעזה נאבקים באותה הדרך. התחלתי להקשיב לאנשים שלרוב איני שם לב אליהם. קיוויתי לשמוע או לראות משהו חדש. חלפו חודשים, ולא מצאתי סיפור טוב שחשבתי ששווה לשתף בו את העולם.


ואז, ב־22 בדצמבר, אירעה תאונה. חתול רחוב שנראה דומה מאוד לחתול שלי, מת. גופתו הייתה מוטלת ממש מול ביתי. זמן לא רב לפני מותו בטרם עת של החתול המסכן הזה, הכנסתי את החתול שלי, שינסוק, הביתה, האכלתי אותו והכנסתי אותו לחדרי. אחי התקשר ושאל מדוע נתתי לחתול שלי לצאת. בהתחלה לא הבנתי. מדוע אכפת לו היכן החתול שלי נמצא? אבל אז הוא אמר, "החתול שלך מוטל מת לפני הבניין, ילדים מתעסקים בגופתו". אם שינסוק לא היה לידי הייתי חוטף התקף לב. הייתי עצוב שחתול הרחוב מת, אבל הוקל לי מאוד שזה לא שינסוק.

החתול שלי, שינסוק

הבנתי שאני אוהב משהו ואכפת לי ממשהו שרוב האנשים בעזה לא מדברים עליו – בעלי חיים.


אנחנו, באתר We Are Not Numbers, מתעניינים בסיפורים של אנשים ומתנגדים לדרך שבה התקשורת רואה אותנו ואחרים ברחבי העולם – כמספָּרים בלבד. האמונה הזאת באנושיות צריכה לחול גם על בעלי חיים. בעלי חיים אפילו אינם נחשבים מספרים, אף אחד לא מדבר על בעלי החיים של עזה. זה עודד אותי לכתוב את החיבור הראשון שלי ל־We Are Not Numbers על החוויה האישית שלי עם בעלי חיים, ומדוע צריך להיות אכפת לנו מהם, בדיוק כפי שלעולם צריך להיות אכפת יותר מהחיים של הפלסטינים, ובמיוחד מהחיים בעזה.


היכרותי עם בעלי חיים


שמי ראאד, ויש לי חתול מחמד – חבר, "בן" – ושמו שינסוק (שם יפני שמצא חן בעיניי מאוד, וככול הנראה פירושו "לב דואג"). שינסוק שינה את חיי ברגע שאימצתי אותו. אבל לא כך מתחיל הסיפור שלי.


בשנת 2016 נסעתי לארצות הברית בחילופי סטודנטים. נחשפתי להיבטים תרבותיים רבים של ארצות הברית, אבל מה ששינה את חיי היה האהבה האדירה של האנשים שם לחיות מחמד. לרוב המשפחות האמריקאיות שפגשתי היו חיות מחמד, בעיקר כלבים. לא היה לי שום דבר נגד חיות מחמד, אבל לא הבנתי למה זה עניין כל כך גדול שם. שמתי לב כיצד הם מטפלים בבעלי החיים – בעלי החיים גרים בבית עם בעליהם, והבעלים שומרים על ניקיונם ומעניקים להם טיפול רפואי טוב. זה יישמע מטורף, אבל הרגשתי סוג של קנאה בחיות האלה. הן קיבלו את כל מה שאי פעם רציתי. זכרתי שראיתי באינטרנט תמונה של ילד עובד קשה, מרים דברים כבדים, מותש, מלוכלך ורעב, ומאחוריו כלב מפונק במזון ובחיבוקים. בהתחלה נראה לי שהכוונה הייתה להראות את חייו של הילד הזה לעומת חיי הכלב – כמה זה "חולני" להעריך חיה יותר מבן אנוש!


אני והחתול שלי

כשחזרתי לעזה החלטתי לצלם סרטון בנושא הזה. רציתי לשאול את תושבי הרצועה על חייהם ולהשוות אותם לחיי חיות המחמד, לא רק בארצות הברית, אלא במרבית מדינות העולם. אבל לא מימשתי את הרעיון שלי מכיוון שלא באותה התקופה לא הייתה לי דרך לצלם, אפילו לא היה לי טלפון חכם. החלטתי לדחות את זה עד שאשיג טלפון ראוי. זה לקח חודשים, שבמהלכם עברתי את החוויה היום־יומית הראשונה שלי עם חיית מחמד אמיתית. זו הייתה כלבה ושמה ג'סיקה, שהייתה שייכת לדודי. היא גרה על הגג והתיידדתי איתה, שיחקתי איתה כמעט בכל יום (בסופו של דבר ג'סיקה ניתנה למשפחה אחרת כדי שתוכל להמליט גורים).


למעשה, אהבתי לג'סיקה התאפשרה בזכות חוויה קודמת שלי באמריקה, עם בוני, הכלבה שבבעלות משפחה שפגשתי כשהייתי שם. הם ראו בבוני בת משפחה. בפנייה שלי לתוכנית חילופי הסטודנטים לא ציינתי את הפחד שלי מכלבים, כי לא רציתי שזה יהיה מחסום. אבל בינינו, פחדתי מהם מאוד! כשהגעתי בפעם הראשונה לבית משפחת צ'יימברס בוני נבחה בקול רם. פחדתי לצאת מהאוטו! ג'נט, אם המשפחה, הבטיחה לי שבוני ידידותית ונרגשת לא פחות ממני לפגוש אנשים חדשים. היא דיברה על בוני כאילו הכלבה היא בת אדם, כאילו היא בתה.

ג'נט הכניסה את בוני לחדר אחר וסגרה את הדלת. נכנסתי לבית והסתכלתי סביב. ישבתי על הספה וניסיתי להירגע כי בוני עדיין נבחה. כשג'נט אמרה לי שהיא תיתן לכלבה לצאת, לא הייתי ממש מוכן. ברגע שהיא פתחה את הדלת בוני ברחה, היא הריחה מישהו חדש. היא לא ראתה אותי. היא רצה לכניסה, הסתכלה לאחור וזהו, היא רצה לעברי וקפצה. הרגשתי את ליבי פועם במהירות כאילו עמדתי לפני בחינה חשובה שלא התכוננתי אליה. לא העזתי לזוז בזמן שבוני ליקקה אותי. ג'נט ניסתה להוריד אותה ממני, אבל במשך כמה שניות היא לא הצליחה לשלוט בה. בוני הייתה נרגשת כל כך, ואני פחדתי עוד יותר.


אני ובוני

כשבוני נרגעה הנחתי את ידי על ראשה. הבטנו זה בזו, הרגשתי חיבור ו – כן – אהבה. סוף־סוף הבנתי מדוע אמריקאים אוהבים חיות מחמד, בעיקר כלבים. בוני ואני נהיינו חברים קרובים. כשהייתי בבית היא הייתה בוהה בי כל הזמן, ממתינה מול דלת החדר שלי כשישנתי. היא רצתה להיות בכל מקום שהייתי בו. הייתי עצוב כל כך לשמוע את החדשות שנפטרה מזקנה.


בזכות בוני וג'סיקה החלטתי שאני רוצה חיית מחמד משלי. בפברואר 2018 הביא אבי הביתה את שינסוק, חתלתול בן חודש. הגידול של שינסוק לא היה לי קל, מכיוון שהוא היה עוד דבר חדש בחיי. היו בביתנו חתולים בעבר, אבל הם נשארו רק לזמן קצר. האנשים כאן, גם הוריי, אינם רגילים לחיות מחמד, זה פשוט לא בתרבות שלנו. רוב בעלי החיים כאן עזובים, לכן הם אינם ידידותיים במיוחד, ואנחנו לומדים לפחד מהם, אבל לא אני. לא רק שנלחמתי ששינסוק יישאר בחדר שלי (ולעיתים קרובות במיטה שלי), אני גם עושה בשבילו דברים קטנים שלא הייתי מוכן לעשות לעצמי. אני אפילו מבשל בשבילו! אני דואג שהוא יקבל את החיסונים שהוא זקוק להם ושומר עליו נקי ומטופח.

עכשיו אכפת לי מכל בעלי החיים. ביום גשום ב־27 בדצמבר 2018, נסעתי לעיר עזה למשרדי We Are Not Numbers. בדרכי התבוננתי במקרה בשני מצבים שחמורים היו מעורבים בהם. החמור הראשון היה קשור לעמוד חשמל, לבדו בגשם. תהיתי איך מרגיש החמור הזה. האם קר לו? האם הוא עצוב? בודד? מהעגלה שאליה היה קשור היה אפשר להבין שבעליו עני. הוא משתמש בעגלה כדי לנקות את הרחובות ולאסוף אשפה. היה גשם כבד. היה נראה שהבעלים עצר ומסתתר במקום יבש. אבל מה עם החמור שלו?

החמור בגשם

החמור השני גרר עגלה ועליה שלושה אנשים, גבר ושתי נערות צעירות. עדיין ירד גשם. ריחמתי על כולם – על המסכן שלא היה יכול להרשות לעצמו מונית, על בנותיו ועל החמור. איך אני יכול להאשים בני אדם אם חייהם גרועים כמו חייהם של בעלי חיים?


הסתכלתי סביב וחיפשתי תשובות. דיברתי עם אנשים והרחבתי את הידע המצומצם שלי על החיים בכלל, ועל החיים בעזה בפרט. אשקר אם אומר שאני מבין הכול, אבל בכל זאת חשבתי על כמה פתרונות. השלב הראשון צריך להיות הפצת המודעות לדברים שיצא לי להכיר, וחיזוק הקשר לבעלי חיים בקרב אנשים בעזה. אפילו הכנתי כמה מצגות בנושא. הדבר הבסיסי ביותר שאנחנו, תושבי עזה, יכולים לעשות הוא לשים לב את מה אנחנו זורקים לפחי האשפה. החתול, שנראה כמו החתול שלי שמצאתי מת ברחוב, הורעל. ככל הנראה, אכל קצת רעל עכברים.


אולי יום אחד עזה תהיה מקום טוב יותר לאנשים ולבעלי חיים, אולי היא תוכל להיות שוב מקום שראוי לחיות בו. אלוהים יברך את תושבי עזה ואת בעלי החיים שבה.


ביום חמישי, 3 בינואר 2019, האכלתי את שינסוק, שיחקתי איתו בין 22:00 ל־23:00 בערך, בתקווה שיתעייף ויישן, אבל הוא בכל זאת רצה לצאת, ופתחתי לו את הדלת. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שלי עם שינסוק. הוא יצא, ומעולם לא חזר.


אני מאמין שמישהו גנב אותו. מי שלקח אותו, לא סתם לקח חתול יפה, הוא לקח חתיכה מהלב שלי. הוא לקח את בן הלוויה שעזר לי לעבור את הדיכאון שלי, אחרי שנלחמתי בקרב הזה לבדי. אנשים רבים הציעו לי עצות, "פשוט להתגבר על זה". חברה אחת אפילו הביאה "חתולה מחליפה". היא הייתה מתוקה, אבל היא לא הייתה שינסוק. תמיד יהיה אכפת לי כשאתקל בחתול תועה, אבל אאכיל אותו ואשחרר אותו.


אנשים אינם מבינים זה ששינסוק לא היה סתם חתול. שינסוק היה כמו תינוק שגידלתי ואהבתי, כמו ילד. אני לא רוצה עוד חתול, אני רוצה את שינסוק שלי בחזרה.


תרגום: אבי דאול

עריכה: לילך צ'לנוב


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.



  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon