החריבו את השכונה הכי מפוארת בעזה

הבית של נרמין הופגז במהלך הלילה. היא רופאה בעזה, מטפלת בילדים חולי סרטן.


דיברנו איתה כעת - והעדות שלה מטלטלת. קשה לתפוס מה קרה בשכונה שלה, שכונת אל-רימאל, במהלך הלילה.

בבקשה תקראו, חייבים לשתף כדי לעצור את המלחמה הזו:

"אני רופאה. גרה במגדל מגורים יוקרתי, בשכונה הכי יפה של עזה, שנקראת אל-רימאל. עברתי בעזה שלוש מלחמות, אבל זו קשה ביותר, מעולם לא חוויתי דבר כמו אתמול.


ישנו כל המשפחה בדירה שלנו, בקומה השלישית של המגדל. בחצות הצבא התקשר לשומר, ואמר לו: "מפגיזים. תוציא את כולם". אנחנו שבעים משפחות בבניין, יש חמש-עשרה קומות , בכל אחת חמש דירות. זה כמעט יישוב קטן - רק בתוך מגדל.


דפיקות בדלת ואני מתעוררת. זה השומר, איש זקן, אומר לנו: צאו מכאן. והוא רץ בטירוף, השומר, עולה במדרגות, דופק על הדלתות, מנסה להתקשר לאנשים: צאו, צאו מהר. והשעה שתים-עשרה בלילה, והילדים הקטנים שלי ישנים.


לא הספקנו לקחת כלום. את בלחץ מטורף, אין לך זמן להבין מה קורה. מנערת את הילדים. הבן שלי, בן עשר, יצא יחף, לא הספיק לשים נעליים. וכולנו רצנו, ברחוב, יארא שלי, בת שמונה, ואחמד, בן חמש, ואנחנו רצים, כל המשפחה, בלי לדעת לאן, ואני בוכה, ובוכה, ורצה. ואז שמענו בום אדיר, והסתובבנו לאחור, וראינו שכל המגדל שלנו, הבית שלנו, החפצים שלנו - הכל התמוטט.


במגדל שלנו גרו אנשים מהמעמד הגבוה. לפחות ככה מחשיבים אותנו בעזה - רופאים, מהנדסים, סוחרים גדולים, אלו הם השכנים שלי - אנשים שיש להם משכורות טובות יחסית לאחרים.


בעלי מתעסק ברישום ובאמנות פלסטית, ואני רופאה. השכונה שלנו, אל-רימאל, נחשבת להכי יפה והכי מפוארת בעזה. במהלך היומיים האחרונים הופגזו בה: מגדלי מגורים, מסעדות, פארקים של תעשייה - הכל נהרס.


אני נשברתי. זו הרגשה מאד קשה, מעולם לא הרגשתי ככה. פחד כזה על הילדים שלי. והבית שלי הלך, כל החיים שלי שם, כל הנפש שם, עד היום אני בחובות על הקנייה שלו. כמה דברים יפים מנעתי מעצמי בחיים כדי לשלם את ההלוואות שלקחתי - ואז הכל הולך ברגע.


הפצצת מגדלי המגורים זה אסון. זה הטריגר המרכזי שגורם להתנגדות החמושה אצלנו להגיב - וכך המלחמה מקבלת עוד ועוד דלק. זה התחיל מהפגזת מגדל "הנאדי", שנמצא גם בשכונה שלנו, אחריו נורו הרקטות לתל-אביב. זה המשיך במגדל "אל-שורוק", ועכשיו המגדל שלנו, שנקרא מגדל החייל האלמוני.


הדבר האחרון שעשו במלחמת 2014 היה להפגיז מגדלים של אזרחים. וברגע שעשו את זה, כאשר הפכו מאות תושבים לחסרי-בית - הפסיקה המלחמה, כי זו פגיעה נוראית, בבת אחת, ובכמות מסיבית, בחיים של אזרחים לא מעורבים. הבן שלי לידי, שמו יאמן. הוא בן עשר. לא עומד על הרגליים מרוב פחד מאז אתמול.

הפעם זה שונה: הם התחילו עם מגדלי המגורים. אבל בניגוד ל-2014, מפגיזים מגדלי מגורים של בני המעמד הגבוה בשכונת אל-רימאל. עשרות רופאים, אמנים, פקידים ברשות הפלסטינית, אנשי תקשורת, מורים: כולם הפכו לחסרי בית עקב פעולות הצבא ביומיים האחרונים. וכולם אנשים שאין להם קשר למאבק חמוש.


אני מסתובבת בשכונה שלי ואי-אפשר לזהות כלום. כל המקומות של הסוחרים נהרסו. השכונה הייתה מלאה במסעדות קטנות, בעסקים, בטיילת מסחרית גדולה, בה אנשים קונים בגדים לילדים בחג - הכל עכשיו הרוס. אי-אפשר לנסוע בכבישים, כי הם מלאים בבורות עמוקים מההפגזות. וכמובן מגדלי המגורים, שנחרבו עד היסוד.


לא האמנתי שזה יקרה לנו. בשעה עשר בבוקר אתמול, הנחיתו פגז ראשון על המגדל - שהרס רק דירה אחת - והרג שלושה אנשים. אכלתי ארוחת-בוקר עם הילדים והכל רעד. ברחנו החוצה, לרחוב.


חזרנו אחרי הצהריים כי האמנו שזהו-זה, יתקנו את המגדל והמצב ישתפר. אדם לא יכול להרגיש בנוח בשום-מקום אחר, רק בבית שלו. בערב נרדמנו, היינו גמורים מעייפות, ואז בחצות השומר העיר אותנו, ברחנו שוב, והמטוסים החריבו את המגדל עד תום.


ישבנו ברחוב, באמצע הלילה, כשהפגיזו את הבניין. לא היו מוניות. פשוט עשרות משפחות עומדות בחוסר-אונים מוחלט ברחוב.


אמרתי לילדים: "העיקר שאנחנו ביחד, באותו מקום. הרעש רחוק, אל תדאגו", אבל הם לא האמינו לי, כי אמרתי את זה עם דמעות בעיניים.

בן הזוג שלי הניח עלי יד, אמר: "די, מה אפשר לעשות", אבל אני בוכה בלי-סוף, לאן נלך עכשיו, והילדים שלי, שראו אותי לחוצה, את אמא שלהם, אז הם נלחצים גם-כן.


בסוף אח שלי הגדול הגיע, ולקח אותנו לבית של ההורים. שם אנחנו עכשיו.


אני לא רוצה לאבד משהו גדול יותר. די. כבר יש שבעים מתים, וילדים שנהרגו, ואלפי אנשים איבדו בית. אנחנו כמשפחה לא יודעים לאן נלך. מקווים מאד שתהיה הפסקת אש, שיפסיקו את ההפגזות - זה בראש סדר העדיפויות שלנו. אחר-כך נתחיל לחשוב, לחסוך שוב כסף, לחפש בית אחר.