• .

הוראה יכולה להיות שדה מוקשים

עודכן ב: 19 דצמ 2019

סאלח עורוק, עזה



שיעור אנגלית במרכז סלאם בעזה

במסגרת תפקידי כמורה לאנגלית בבית ספר פרטי בעזה, אני תמיד משתדל לשפר את שיטות ודרכי ההוראה שלי. לאחר חמשת החודשים הראשונים, בהם אני בדרך כלל מבקש מהתלמידים שלי לתרגל כתיבת משפטים פשוטים, החלטתי לנסות משהו חדש. אני מבקש מהתלמידים (בני 15 ומעלה) לכתוב סיפור. חשבתי שזה יהיה נהדר - אבל לא יכלתי לצפות למה שיצא מזה בסוף.


בפגישה הבאה ביקשתי מהתלמידים לכתוב פסקה קצרה, על כל נושא שיבחרו. כשהם חזרו לשיעור הבא שלנו הם היו מלאים בסיפורים שרצו לשתף. אז הגיע תורו של תלמיד רגוע, מופנם וביישן, בן 20. הוא נעמד ליד הכיסא שלו והתחיל לקרוא את הסיפור שכתב, מדף נייר שנכתב בבלגן. כהרגלי, הקשבתי בריכוז כדי שאוכל בהמשך לתת פידבק, אך הפעם האיבר שהקשיב אצלי היה הלב.


"אני רוצה לדבר על המשפחה שלי", הוא פתח. הוא המשיך ותיאר את מה שחוותה המשפחה שלו בזמן התקיפה הישראלית ב-2014, מדבר באנגלית שבורה שיכלתי רק בקושי לפענח. השורות האחרונות של הסיפור, לעומת זאת, היו קצרות וברורות: הגבר הצעיר אמר בקולו השקט, ההססני, "אמא שלי, אחותי ודודי נהרגו, הבית שלנו נהרס, ואבי ואני נפצענו".


הייתי המום, וליבי כאב. העיניים שלי התמלאו דמעות, אבל הייתי חייב לעצור אותן. הייתי מוכרח, כדי להישאר בשליטה. הכאב שלי העמיק כשהוא סיכם במשפט, "אני מצטער שאני מספר לכם את הסיפור הזה, אבל אין לי שום דבר אחר לדבר עליו". הוא התיישב.


לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה להגיד. מצאתי את עצמי מקשקש, "פרזנטציה טובה. שינוחו על משכבם בשלום". הייתי צריך לחבק אותו. אוי אלוהים, הייתי צריך לחבק אותו! רציתי להרוג את עצמי על כך שהזכרתי לו את המוות שלהם!


ביום למחרת, בכיתה האחרת שאני מלמד, פתחתי את השיעור בכך ששיתפתי אותם במה שקרה ביום הקודם. סיפרתי להם מה הגבר הצעיר סיפר, איך הרגשתי ומה הייתי צריך לעשות. באופן בלתי צפוי, ראיתי שדמעות ממלאות את עיניה של נערה בת 18. חייכתי מייד ואמרתי במהירות, "זה בסדר. אין בעיה. הכל יהיה בסדר", אפילו שלא ידעתי מה היה לא בסדר, או מה הייתה הבעיה. נערה אחרת לידי לחשה לי, "אבא שלה נהרג על-ידי ישראל בקיץ שעבר".


הצטערתי על כך שהפכתי אי פעם למורה לאנגלית. שברתי שני לבבות ביומיים. חסר לב שכמותי! כמה חסר זהירות! כמה כבד מצער הפכתי להיות, ונשארתי.


הזיכרון הפך להיות כמו כתם במחברת הרגעים הכי הגרועים שלי. ועדיין, החיים ממשיכים.


שבועיים או שלושה לאחר מכן נושא השיעור החדש היה "מה העבודה שלך?", והאווירה בכיתה הייתה נינוחה. כמו שכולם יודעים, לימוד אנגלית דורש להסביר את השימוש בכינויי הגוף השונים, ואת הכללים לגבי צירופים של כינויי גוף ופעלים. הסברתי, "אנחנו אומרים 'אני מורה', 'אני תלמיד' וכו', כשאנחנו מדברים על עצמנו. מה קורה כשאנחנו רוצים לדבר על מישהו אחר?".


דוגמאות שונות נזרקו לחלל האוויר והיה נראה שהכיתה מבינה את החוקים השונים. "עכשיו בואו נתאמן", עודדתי. כל אחד בכיתה היה צריך לספר לי משהו על מישהו אחר מהכיתה. לבסוף הגיע תורה של הנערה בת ה-18. היא אמרה: "אבא שלי הוא מורה".


שאלתי את עצמי אם פרופסורים לחינוך כבר מצאו דרך ללמד את צורת העבר הפשוט כך שתתאים לדיבור על הורים שנרצחו.



תרגמה: נגה אברמוביץ'


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon