• .

המגיפה פרצה את הסגר

ראיד שכשאכ


השעה הייתה כמעט אחת בלילה כשקראתי שבעזה זוהו שני המקרים הראשונים של הנגיף. הלב שלי דפק במהירות ונמלאתי אימה, כמו מי קרח על הגוף. בכיתי וקראתי.


שני החולים שבו לעזה מפקיסטן. הם הוכנסו מיד לבידוד, כמו שאר השבים לרצועה מחו"ל, אבל אף אחד כאן לא סומך על זה. הבידוד לא יצליח למנוע את התפשטות המגיפה. לבתי החולים שלנו חסרים אמצעי רפואה וציוד חיוני, אנשים דחוסים כמו סרדינים (כבר ארבע-עשרה שנה נאסר עלינו לצאת), הלכלוך פושה בכל מקום, אספקת המים מזוהמת ואיסוף האשפה לא קיים.


הבטתי בכותרת שוב וקפאתי. שני חולים. שבתי בזכרוני לשיחה שקיימתי לאחרונה, עם נהג מונית שסיפר לי שאין לו לקוחות בזמן האחרון כי כולם מפחדים לצאת מהבית. ראיתי שהוא מחזיק דמעות בגרון כשהוא דיבר על ילדיו. הוא אמר שאם המצב ימשיך, והוא יפסיק לעבוד, לא יהיה להם אוכל. ככה פשוט.

הקורונה תהרוס גם את משפחתי. האחים הגדולים שלי יפסיקו לעבוד. וכמו רוב האנשים במקום הזה: אין לנו חסכונות. מה גם שבגלל הסגר הישראלי, שריסק את הכלכלה, ממשלתנו לא תוכל להרשות לעצמה להעניק פיצויים אדירים ותכניות סיוע למובטלים, כפי שמתכננות ארה"ב וממשלות אירופה. האם מישהו יבוא לעזור לנו? אני בספק גדול. מעולם לא היינו בראש סדר העדיפויות, אז בטח שלא עכשיו, בזמן משבר עולמי, כשלכולם קשה. עזה תתמוטט סופית.

אני נושם לאט. התעוררתי לתפילת השחר, שהיא בשעה 4-5 בבוקר. אני חושב יותר מידי ומתחרפן מהשקט. אני פורק את הלחץ באמצעות כתיבה, אבל זו לא הסיבה האמיתית שהתעוררתי. קמתי כי אני רוצה לבקש מאבא שלא ילך למסגד היום לתפילת השחר. אני רוצה שהוא יתפלל בבית, כי אני מרגיש, באופן אינטואיטיבי, שזה בטוח יותר.

אבל אבא מסרב. יש לו אמונה גדולה באלוהים, והוא בכל זאת יוצא ומבטיח ש'הכל יהיה בסדר'. גם אני מאמין באלוהים, אבל לא הייתי הולך למסגד. אני לא יודע. משהו עכור באוויר. אין לי שום הוכחה לכך שהנגיף נמצא בשכונה שלי, אבל אני דואג - הקורונה פוגעת בנפש כמו בגוף, שוללת ממני את תחושת הביטחון שכל-כך חסרה פה גם ככה.

מכיוון שהוירוס היה איטי בדרכו לעזה, בזמן שהתפשט ברחבי העולם, אנשים כאן הרגישו בטוחים יותר. היו לנו תקוות גדולות שלא נצטרך להתמודד עם הנגיף בגלל המצור - "מחצית כוס מלאה" אירונית למהומה ההומניטרית הזו. היו אפילו דיבורים במדיה החברתית על "יתרונות" המצור, שאותי די זעזעו. כן, המצור עזר למנוע את פלישת COVID-19 לעזה במשך ימים ושבועות, אך בראייה מפוכחת, זה היה רק ​​עניין של זמן. המצור הוא הסיבה, שמאות ואולי אלפי אנשים כאן מתו, מכיוון שלא יכלו לקבל גישה לטיפול רפואי מתאים. אמא שלי סובלת מכאבי עצבים עזים ובעוד שאפשר להשיג טיפולים במקומות אחרים, שעשויים להקל עליה, אין לה גישה אליהם. כל כך הרבה פעמים היא אמרה לי שהיא פשוט מעדיפה למות.


המצור הוא גם הסיבה שמאות צעירים פלסטינים איבדו ידיים ורגליים במצעד השיבה הגדול - שנענשו על ידי צלפים בגין המחאה על כליאתם. זו הסיבה שמאות סטודנטים מבריקים איבדו הזדמנויות ללמוד במכללות ואוניברסיטאות זרות, מכיוון שלא יכלו לנסוע. זו הסיבה לכך שספורטאים ואמנים פלסטינים מוכשרים לא יכולים להשתתף בסדנאות ותחרויות בינלאומיות. וזו הסיבה לכך שכלכלת הרצועה כל כך חולה, אחוז האבטלה שלנו הוא הגבוה ביותר בעולם (70% בקרב בני נוער). זה לא שפוי כיצד "וירוס הקורונה" גרם לאנשים להיות אסירי תודה לחיים תחת דיכוי!


עד לזיהוי שני המקרים הראשונים, רבים מתושבי עזה צחקו ממי שחששו מהוירוס. הם לא התייחסו לזה ברצינות ולעגו למי שכן. היו שהאמינו שהפחד הוא רק אשליה, משחק פוליטי של כמה מדינות מסיבות כלכליות. אפילו אני הייתי קצת כזה. כאשר הוקם מרכז הסגר במלון ממול ביתי, רק כמה מטרים מכאן, צחקתי בחוסר אחריות. אבל עכשיו לא אפתח את החלונות ולא אבלה בשכונה.


אולי הסיבה שהפלסטינים בעזה הגיבו כך לראשונה מכיוון שאנו חיים במלחמה. הסכנה הממשית היא מטוס קרב ישראלי מטוס F-16 המכה בבניין בשכונת מגורים והורג עשרות אזרחים, אנו חושבים.


מוקדם יותר (לפני שנמצאו שני המקרים), חברה ארגנטינאית שלחה לי הודעה כדי להתריע על הנגיף. היא אמרה לי לקנות אוכל משומר וחומרי ניקוי ולהישאר בבית. הסברתי לה שכבר חייתי בשלוש מלחמות, ואני יודע לשרוד. התייחסתי, במישור אחד, לנגיף הקורונה כמסוכן פחות מהכוחות הישראלים. אבל עדיין לא היינו ב"מצב מלחמה". אנשים עדיין לא חסכו אוכל. הם המשיכו לצאת, מסיבות עדיין התרחשו וחתונות התקיימו. עכשיו, כל זה לא יישאר כפי שהיה.


אני מבין שקשה להישאר בבית ימים, שבועות או חודשים. מחלתה של אמי מונעת ממנה לצאת מחדרה רוב השנה. היא נאלצה להסתגל, כך גם אנחנו, חייבים להסתגל.


אני לא מתכוון להיות שלילי, אבל צריך להגיד את האמת. המצור הישראלי על עזה אולי הגן עליה באופן זמני, אך כעת הוא ימנע מאיתנו לטפל כראוי בעמנו. אנשים רבים יותר יידבקו, ועזה תתחלף מה"נקודה הבטוחה ביותר בעולם "למקום החם האחרון בעולם" של הידבקות ומות. מספרים מפחידים יפורסמו. בורות ועוני דוחפים אנשים לקחת סיכונים ולהידבק. סערה מגיעה לכאן (אולי היא כבר כאן) וחוסר הביטחון משתלט.


וברגע שהעולם ימצא חיסון לנגיף, עזה תהיה האחרונה לקבל אותו.


תרגום: אבי דאול

טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon