בסמה אבו פאנונה
מהטמה גנדי אמר, ״חיה כאילו תמות מחר. למד כאילו תחיה לנצח״.
הציטוט הזה הוא כמו הכתובת שתהיה חרוטה על התליון שאענוד קרוב לליבי. תלמידים בפלסטין בכלל, ובעזה בפרט, פוקחים את עיניהם כל בוקר עם חלום אחד בלבד – לקבל את החינוך הטוב ביותר שאנחנו יכולים. ההזדמנויות לשיפור החיים מוגבלות כל כך עבור פלסטינים החיים תחת כיבוש או במחנות פליטים. אין קצבאות אבטלה והמשרות מועטות מאוד. חוץ מה״קשרים״ הנכונים, חינוך הוא למעשה הדרך היחידה שלנו ״להתקדם״. הישראלים יכולים להפציץ את הבתים ואת הערים שלנו, אבל הם לא יכולים לפגוע בדחף שלנו לרכוש השכלה ולרדוף אחר חלומותינו.
בבית הספר הצלחתי, היו לי ציונים טובים. כשמסיימים את השנה האחרונה בתיכון כאן, שנקראת התווג׳יהי, בוחרים בין שני ״מסלולים״ באוניברסיטה: מדעים (רפואה, הנדסה וכו׳) ומה שנקרא במערב מדעי הרוח. המסלול שתבחר תלוי גם בציונים וגם בתשוקה שלך. אני בן אדם יצירתי, ולכן בחרתי במסלול ספרות, וספרות אנגלית היא החוג הראשי העיקרי המוצע. זאת נראתה אפשרות טובה בכל מקרה, כי אני אוהבת את השפה האנגלית. הלכתי בעקבות הלב שלי, והמשפחה שלי עודדה אותי.
האוניברסיטה האסלאמית בעזה נחשבת הטובה ביותר ברצועה. הלימודים בה היו ועודם הישג אדיר, אבל באוניברסיטה יש גם חוקים נוקשים ומחמירים. תקופת ההרשמה בכל סמסטר התאפיינה במתח גבוה במיוחד. יכולת לבחור את הקורס שבאמת רצית ונזקקת לו, רק כדי לגלות שהקורס נסגר. יכולת לרדוף אחרי ראש המחלקה ולנסות לשכנע אותו או אותה לתת לך להצטרף. הבשורה שהקורס נסגר, לא משנה מה, יכולה להרוס לך את כל המערכת!
השנה הכי גרועה שלי באוניברסיטה הייתה השנה האחרונה, מסיבות רבות. ביניהן השעות הארוכות בקורס החובה בתרגום. לפעמים נדרשתי לתרגם מאמרים במשך שש שעות רצופות. הייתי מותשת!
כשהתחילו מבחני סוף השנה הייתה לי מטרה אחת: לסיים את התואר ולמצוא עבודה טובה. ואז הגיע מועד פרסום תוצאות המבחנים: בין 20:00 ל־21:30. זה הרגע הגרוע ביותר בחייו של סטודנט באוניברסיטה האסלאמית של עזה – ממש כמו יום הדין! בהקלה עצומה גיליתי שכל הציונים שלי היו טובים מאוד, אפילו מצוינים – חוץ מאחד.
כשהתבוננתי בציונים ראיתי שאחד משמונה הקורסים שלמדתי היה חסר. זה היה מוזר; איפה הקורס השמיני? יכול להיות שהציון שלי כל כך גרוע שהוא אפילו לא נחשב? הלכתי אל מרצה הקורס. הוא נשמע לחוץ ואמר לי שהמבחן שלי אבד.
כששמעתי את דבריו הרגשתי כאילו יש לי קצר במוח, כאילו כל העולם עצר. נעצתי בו מבט והסתכלתי בפיו הנע, לא מסוגלת להאמין וכאילו בעולם אחר. איכשהו מצאתי את עצמי יושבת על כיסא.
המרצה אמר שאולי, מפני שעשיתי שני מבחנים באותו היום, המבחן שלי התערבב עם המבחנים של הכיתה השנייה. שאלתי איך המבחן היה יכול ללכת לאיבוד אם השם שלי ומספר הסטודנט שלי רשומים עליו? הוא אמר שהוא ימצא אותו. לא האמנתי לו.
הלכתי אל המרצה שלימד את הקורס השני. בילינו חצי שעה בחיפושים בין כל המבחנים – אך לשווא. כשהוא הבין שלא נמצא את המבחן שלי, הוא השתתק, מהורהר, ובסופו של דבר אמר לי שאצטרך ללמוד שוב את הקורס ולהיבחן שוב!
יצאתי מהחדר בדמעות, בלי לדעת מה לעשות כדי להגן על זכויותיי. פניתי לראש האגף לענייני תלמידים, אבל זה לא עזר. נוהלי האוניברסיטה קובעים שאי אפשר לסיים את התואר בלי להשלים את מכסת הקורסים – כולל המבחנים.
בשלב הזה טקס סיום הלימודים שלי חלף עבר; החברים שלי חגגו בלעדיי. זה היה חודש הרמדאן (החודש הקדוש לפי האסלאם), ואני הייתי מדוכאת כל כך, שאפילו לא הצלחתי להצטרף למשפחה שלי לסעודת שבירת הצום בסופו של כל יום.
אבל לא הכול היה אבוד, ואני לא ויתרתי. נרשמתי שוב לקורס במהלך הקיץ, השלמתי אותו וקיבלתי ציון מעולה. ונחשו מה? טקס הסיום שלי נערך בשבת האחרונה.
בפרק הבא בחיי אגלה מה המשמעות האמיתית של ״לחנך דור״.
תרגום: מיכל זכריה
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.