איה אבושאמאלה
כל בוקר אני מתעוררת ומרגישה שמשהו חסר. אני יודעת מה הדבר שחסר לי - המשפחה שלי והשמחה שבידיעה שכולנו יחד. תחושת ה"ביחד" הזאת יצאה מהחיים שלי לפני שש שנים ואני עדיין נאבקת להשלים עם השינוי הזה.
התחושה הזאת התחילה מאז שחמשת האחים והאחיות הגדולים שלי התחילו לעזוב את עזה לארצות אחרות. כל בוקר היינו אוכלים יחד ארוחת בוקר ומדברים על היום שלפנינו. יש פער של פחות או יותר שנה ביניהם אז הם כולם בערך בני אותו גיל, אבל אני צעירה בשמונה שנים מהאח שהכי קרוב אליי בגיל ככה שהם המודלים שלי לחיקוי. הייתי מקשיבה להם מדברים על תפיסות העולם שלהם ועל החוויות שלהם, וגם על ההתמודדויות בלימודים במכללה והריבים עם החברים שלהם. הייתי שותקת ורק שואבת/קולטת מכל מה שאני שומעת. הם היו נראים כל כך מתוחכמים ועצמאים. הבקרים האלה איתם עיצבו את האישיות שלי, לימדו אותי איך להתמודד עם כל מה שהחיים בעזה זימנו לי. (יש לי גם אח אחד צעיר ממני, חמזה, בן 17. אבל אנחנו לא קרובים זה לזה
כי הוא לא אדם חברותי, הוא תמיד יושב לבד בחדר שלו ומשחק או לומד, אז אני מרגישה בודדה.)
האחים הגדולים שלי עברו לקנדה ולמדינות אחרות אחרי נסיונות כושלים רבים למצוא כאן עבודה שתפרנס אותם ותעזור למשפחה שלנו להתקיים. אחרי שהם השקיעו כל כך הרבה בלימודים הם נהיו מדוכאים. הם הרגישו חסרי תועלת, כל היום ישבו בבית ודיברו עם חברים ברשתות החברתיות.
מוחמד סיים את לימודיו כמהנדס תעשייתי, אבל לא הצליח למצוא בעזה עבודה אפילו כמתלמד ללא תשלום. כשהייתי בתיכון, הוא ברח מכאן אחרי ש"הכיר" דרך פייסבוק פלסטינית שגרה בקנדה. הם התאהבו והתארסו. עבדלרחמן סיים תואר בעיתונאות, אבל מצא עבודה רק כקופאי במסעדה. שנה אחרי שמוחמד עזב, עבדלרחמן הצליח להשיג ויזת סטודנט כדי שיוכל להצטרף לאחיו בקנדה. כשנחת בשדה התעופה הוא הגיש בקשת מקלט.
הות'יפה (Huthayfa) הלך בעקבותיהם ונסע לקנדה מיד אחרי שסיים את הלימודים. הוא הגיע לקנדה עם ויזת סטודנט רק ארבעה חודשים אחרי עבדלרחמן וכבר יש לו תואר בחשבונאות. האחים שלי בחרו בכוונה בקנדה בתור ביתם החדש כי הם שמעו ששם מכבדים בני אדם באשר הם ושיש שם מעט מאוד גזענות. אם הם יכולים לחיות בשלווה ובחופשיות, לא כמו בעזה ולא כמו באיחוד האמירויות הערביות, שם גרנו קודם לכן. בעזה תמיד עלולה לפרוץ מלחמה, ובאיחוד האמירויות הערביות תמיד היה את החשש שהממשלה תגרש אותנו. פלסטינים לא רצויים בשום מקום.
לעומתם, האחיות שלי מרים וסומאיה בחרו באוסטרליה. שתיהן התחתנו עם בחורים פלסטינים שגרים שם. מרים הפכה למרצה וסומאיה עובדת כאחות.
אני ממש רוצה להיות לפחות עם אחד מהאחים והאחיות שלי, אבל אני שמחה בשבילם שהם מצאו מקום שבו הם יכולים לחיות ולפתח את הפוטנציאל שלהם.
יתכן שעליי לחזור אחורה, לתחילת הסיפור שלי. אבא שלי נולד בעזה, אבל מכיוון שלא מצא עבודה הוא עבר לאיחוד האמירויות הערביות וחי שם במשך 25 שנים בהן התפרנס מעבודתו כמורה לערבית. כשיצא לגמלאות, החליט שהגיע הזמן לחזור הביתה, לעזה. הוא התגעגע לקרובי המשפחה שלו ולארץ שלו, ובאיחוד האמירויות הערביות בכל מקרה לא רצו אותנו.
לא עבר הרבה זמן עד שגם הילדים שלו התחילו לקבל החלטות דומות לאלו שהוא קיבל בצעירותו. רצועת עזה, אז כמו עכשיו, היא בית כלא עם אוויר פתוח. הכלכלה שלנו נחנקת מהמצור הישראלי והמצרי, שגורם לאבטלה של למעלה ממחצית האוכלוסייה - הכי גבוהה בעולם! כל הצעירים שאני מכירה רוצים לעבור למקום אחר וליצור לעצמם חיים טובים יותר. אבל ברגע שפלסטינים עוזבים את עזה, הם מפחדים לחזור אפילו לביקור קצר. אפשר להיכנס בחזרה, אבל הם עלולים להיתקע כאן בלי יכולת לצאת במשך חודשים ארוכים. כך גם היה במקרה של כותבת אחרת באתר זה: לארוס שלה היתה עבודה יציבה ומכניסה באיחוד האמירויות הערביות, אבל אחרי שהוא חזר לעזה כדי שיוכלו להינשא, הם לא יכלו לצאת מכאן. עיכבו אותם למשך זמן ארוך כל כך, שהוא איבד את עבודתו ובשל כך גם את אשרת השהייה שלו באיחוד האמירויות. מאז הם תקועים בעזה, לרוב גם בלי עבודה. אנחנו חיים במלנכוליה ובמקום מוזר.
אני מתמודדת באמצעות קריאת ספרים כל יום בחדר השקט שלי, בורחת לעולם אחר הנגלה מבעד לעמודי הספרים בעודי לוגמת מכוס התה שלי. הספרים נותנים לי כוח ושלווה, אבל קשה להשיג ספרים בעזה אז אני מסתפקת בספרים אונליין.
במכללה אני חברותית ויש לי המון חברים. אבל כל פעם שאני מנסה לדמיין את העתיד שלי אני מרגישה עצבות פנימית. יש כל כך מעט אפשרויות להרוויח כסף בעזה, אפילו אם את מוכשרת מאוד. נדיר לראות אנשים שמסיימים את לימודיהם ומיד מוצאים עבודה, אם בכלל. ואם הם כן מוצאים עבודה, לרוב מדובר בעבודה בשכר נמוך.
אני מאמינה בפתגם שאומר "no pain, no gain", למרות שבעזה המצב הוא יותר "all pain, no gain". ועדיין, אני מדביקה את המילים האלה על הקיר שבחדרי, כך שכשאני מתעייפת מלעבוד קשה הן תופסות את עיניי ומדברנות אותי להמשיך לעבוד קשה. כל יום אני משקיעה זמן בלמידה לקראת ה-IELTS, מבחן הכרחי שבודק רמת אנגלית לקראת לימודים בחו"ל.
גם התמיכה והאהבה של הוריי משמחות אותי, כמובן. אני אוהבת את החיוכים שלהם כשאני יוצאת בבוקר למכללה. הם מודל לחיקוי עבורי וכדוריות של חוזק, מעודדים אותי מדי יום ביומו לעבוד קשה להגשים את החלום שלי, ללכת בעקבותי אחיי. אני לומדת ספרות אנגלית כי אני אוהבת את השפה, וכתיבה היא כלי רב עוצמה שבאמצעותו אפשר לתאר את המצב האנושי ולחלוק אותו עם הזולת.
אחד מהספרים האהובים עליי הוא ספרה של סוזן אבו אלהוא (سوزان أبو الهوى), "בקרים בג'נין" (Mornings in Jenin, الصباح في جنين). קשה לי לחשוב עליו בתור יצירה בדיונית כי הוא מזכיר כל כך את הקיום שלי. הרגעים העצובים והשמחים של הדמויות בספר גרמו לי לחיות דרכן ולבכות. בכל עמוד הרגשתי מחדש שאני חווה את המאבק של העם שלי שוב ושוב.
סיפורים כאלה נותנים לי כח. הם מזכירים לי שלהיות פלסטינית, בייחוד בעזה, משמעו להיות שבורת לב, זה גם עושה אותי אדם חזק יותר. עזה לימדה אותי, ועדיין מלמדת אותי, להחזיק מעמד ולראות את האור שבקצה המנהרה. אני יודעת שיום יבוא ואני אודה לאלוהים על השיעורים האלה.
בינתיים, אני מדברת עם האחים והאחיות שלי בסקייפ או בפייסבוק לפני שאני הולכת לישון. אני מנסה להשתמש בוידאו כדי להרגיש שהם כאן איתנו, אפילו שהם לא. למוחמד ולמרים כבר יש בנות, זאת אומרת שיש לי כבר 4 אחייניות ואני מדברת איתן על בסיס קבוע כדי שהם ידעו שיש להם דודה בעזה. אני מאמינה שיום יבוא ואני אסע לראות אותן. התקווה הזאת היא מה שמניע אותי.
תרגום: אלון שחר
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.