• .

האמת המכוערת השנייה

ג'ג'ה אל־אביאד

קיץ, 12 ביוני, 12:02 בצהרים, יום רגיל


מזג האוויר חם; בעצם 10 מעלות יותר מהרגיל. אני במשרד שלי, יושבת בכיסא גדול ונוח, גופי הקטן נובל משעמום.

הנוף משתקף מהחלון שבמשרד

אני יכולה לשמוע קולות של ציפורים שרות, אבל ציפורים כבר לא מזיזות לי. הן פשוט חלק מסצנת הבוקר ותזכורת ידידותית לכך שרק ציפורים יכולות לעוף ולשיר בפומבי. (ולא, אני לא בדיכאון, זאת פשוט המציאות בעזה.)


רק עכשיו סיימתי לקרוא כמה מאמרים על הצלחה, על מוטיבציה, ועל איך להשיג את העבודה שאת רוצה. אני בדרך כלל מתלהבת לקרוא חיבורים כאלה. יש כל כך הרבה טיפים ועצות שאפשר לאמץ. הנה ציטוט אחד: "גם אם תקבל את מה שאתה הכי רוצה, תצטרך לוותר על משהו. אם אתה רוצה לחיות חיים נהדרים ויוצאי דופן, תצטרך לוותר על הרבה דברים שהם חלק מחיים נורמליים", כתב סריניוואס ראו.


למען האמת, בדרך כלל אני מצליחה לשמור על מוטיבציה די גבוהה בכוחות עצמי. הדופמין זורם בגופי. אני מגיעה אפילו למצב שאני עושה חזרות על הנאום שלי לקראת הזכייה באוסקר, או לקראת ריאיון בתוכנית הטלוויזיה "אלן". אבל הפעם לא. הפעם אני עוצרת את עצמי. נועצת מבט בקיר, מבטי מתקבע בדף הקטן הנעוץ על לוח המודעות, ממתין להתמלא במשהו הדומה לרשימת מטלות. שתיקה.


אני יודעת שרק מפסידנים מבזבזים את זמנם במחשבות על מה שמחוץ לשליטתם. אני מתחילה לתעב את הדף החלק שמולי, ומרגישה דחף לבטא את מצב הרוח המבחיל שלי. אני לוחשת: "את רק פיסת נייר לבנה ומשעממת. יש המון דברים שעדיף להיות: כלבים, חתולים, עצים, ציפורים, אריות, נמרים, ימים, אוקיינוסים, בני אדם". זו תחושה מעורבת הכוללת בתוכה – "אני לא יכולה להפסיק לצחוק; אילו חיים מטופשים", "לעזאזל" ו"בשביל מה כל זה בכלל?" זה קורה לי כשאני קוראת דברים כמו "ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם".


בגיל 23 רציתי עבודה שתיתן לי תחושה של ערך ומשמעות. רציתי להיות כותבת, אני נאנחת לעצמי. אבל אז אני חושבת, "איך כתיבה יכולה לתת לי משמעות, אם לחיים עצמם אין משמעות?" קשה לי לדבוק ברעיון אחד או באמונה אחת, או אפילו לעמוד לצד מישהו כשלא נראה שיש בשביל מה. פסיכולוגים אומרים, "יש לך תסמינים של דיכאון", אימא שלי אומרת, "את צריכה עבודה טובה יותר", והחברות שלי אומרות, "את צריכה להתאהב" – ואני אומרת, "אני צריכה עוד סיגריה".


מילים הן פשוט מצבות שאינן משקפות דבר מלבד אשליה שנוצרה בידי פסל־כותב טוב. אני יודעת את זה עמוק בתוכי. ובכל זאת אני מפנטזת לכתוב ולהשפיע.


אף על פי שאני יודעת את הערך הבלתי מוגבל של משפחה ואהבה, אני עדיין מקווה ומתכננת בכל ישותי לעזוב את הארץ שלי ולגור במקום אחר, מרוחק.


למרות הרומנטיות שבמרחב שבין אוהבים, אותו מרחב יכול גם להרגיש כמו כלא.


אף על פי שאני ניהיליסטית, בכל זאת יש לי צורך להתחבר למישהו או למשהו.


אף על פי שאני לא מבינה בנישואים, אני אומרת "אני אוהבת אותך" ועוברת על רשימות של שמות לילדינו המשותפים העתידיים.


ואז אני שואלת את עצמי, "האם כדאי לי להתפטר ולהתחיל לכתוב? על מה אכתוב? אכתוב על האישה הפלסטינית שנורתה בירושלים ללא סיבה?" אבל רוצחים כאלה יש בכל מקום; הם נפוצים כל כך שזה כבר נעשה משעמם. נחשו מה? אולי אכתוב על האמת המכוערת השנייה: היום שבו נמות או ניהרג יהיה עוד יום רגיל.


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.



  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon