הסבב הזה נגמר, אבל המלחמה לא נגמרה. זה אחמד, עיתונאי מעזה, ואני רוצה לסכם כמה מחשבות שלי, עכשיו כשיש הפסקת אש.
זה היה הסבב הקשה ביותר מאז 2014. אפשר לא להסכים לגבי הסיבות להצתת האלימות באיזור, ולגבי מי התחיל - ישראל או חמאס, ולגבי מי ניצח - אבל לי ברור מי הפסיד: רוב תושבי הארץ.
חמאס לא ניצחה את ישראל, וכמובן שישראל לא ניצחה את חמאס. ובכל-זאת, נהרגו יותר מ-250 אזרחים, אלפים נפצעו, ואינספור בתים נעקרו ונהרסו בעזה.
מתו 12 ישראלים, רובם אזרחים ממעמד כלכלי נמוך, ויותר מ-230 פלסטינים, רובם אזרחים, נשים וילדים. בעזה משפחות שלמות פשוט נמחקו מעל לפני האדמה, כמו משפחת אל-חדידי ואבו אל-עופ - עליהן כתבנו בעמוד הזה.
אין ילד או ילדה בעזה שלא סובלת מבעיות נפשיות כעת, או קושי להירדם. לפני כמה דקות שוחחתי עם חבר שלי, פסיכיאטר במרכז עזה לבריאות הנפש, והוא סיפר לי על כמויות של ילדים שמקבלים ממנו כדורים על-מנת לסייע להם להירדם בלילה, על האימה שנותרה בגוף שלהם עקב הימים האחרונים. על-פי סקר שנערך לפני הסבב הנוכחי, יותר מ-70% מהילדים בעזה סובלים מבעיות נפשיות וזקוקים לטיפול - רק תארו לכם איך נראה המצב עכשיו.
אז תושבים הפסידו. ובכל-זאת, מישהו כן הרוויח מהמלחמה הזו. מי? התשובה, לדעתי, היא נתניהו באופן אישי, ותנועת חמאס.
נתניהו, על-פי הערכות של פרשנים פוליטיים - עודד את ההסלמה במצב על-מנת לחמוק ממשבר פוליטי, ולמנוע אפשרות שתקום ממשלה אחרת אשר תחליף אותו. וזה עבד - מסתמן שבישראל יהיו בחירות נוספות, ונתניהו שמר בינתיים על הכיסא.
חמאס התחזקה באופן חסר תקדים עקב המלחמה. מי שנמצא בשטח יודע שהאהדה העממית לחמאס בעזה נמצאת בירידה כבר שנים - אבל עקב הסבב הזה, בו חמאס נתפסה ככוח פלסטיני אשר מתנגד סוף סוף למדיניות הישראלית המפלה בירושלים - הכוח העממי שלה גבר.
אני עוקב אחרי התקשורת שלכם, בעברית, וגם אחר זו שלנו - והפער פשוט בלתי-נתפס. תמונות של משפחות של אזרחים בעזה קבורים תחת בתיהן, של ילדים שרופים ורטושים, צרחות של הורים שכולים, בתי חולים מופגזים - כל אלו לא הגיעו אליכם.
אבל בעזה רואים. וכן, למרות שהממשלה הישראלית מאשימה תמיד את חמאס, ואומרת שאלו מקומות ש-"משמשים את חמאס" - הפלסטינים בעזה רואים את המציאות בעיניים, ולא קונים את הטיעונים האלו. גם בעולם לא.
עשרות אלפי אזרחים ברחו מהבית שלהם כי הרגישו שישראל מפגיזה בלי הבחנה, ופוגעת באזרחים. מטוסי הקרב והטנקים שרפו למוות שישים וחמישה ילדים. כל זה רק העצים את השנאה שקיימת כלפי ישראל, וחיזק את חמאס עוד יותר - ככוח אשר מתנגד למדיניות שלה.
אבל בעיקר: חמאס התחזקה על חשבון פתח והרשות הפלסטינית, אשר מושלים בגדה המערבית - ונמצאים כעת בשפל פוליטי חסר תקדים. זו הסיבה למה:
אבו-מאזן חוזר, בכל נאום שלו, על האמונה בפתרון שתי המדינות, ובהתנגדות למאבק מזויין כמו זה שחמאס מוביל. הרשות הפלסטינית מנהלת תיאום בטחוני הדוק עם הצבא הישראלי.
והם הפכו לבדיחה בעיני העם, אנשי הרשות, ובראשם אבו-מאזן - כי הדרך הזו לא השיגה עבור העם הפלסטיני כלום. תראו מה קורה בשטח: התנחלויות בגדה גדלות מדי-יום, תוכנית המאה דנה ב-"מדינה" פלסטינית בלי ירושלים, בלי בקעת הירדן - אוסף של מובלעות קטנות ומפוזרות, ישראל ממשיכה לפנות משפחות משיח ג'ראח, להרוס בתים ברחבי הארץ, להפקיע קרקעות, והכיבוש הצבאי יציב מאי-פעם.
אז תגידו, מה עזר לנו האמונה של אבו-מאזן ב-"משא ומתן", או ב-"דרכי שלום", או בתיאום בטחוני הדוק עם הצבא הישראלי? העם חי פה ורואה: שום הישג אין לו מזה. וכך חמאס מתחזקים - כי אנשים צמאים להנהגה שתתנגד למדיניות הכיבוש, וחמאס, בניגוד לרשות שמנרמלת את המצב - מעיזים לעשות את זה.
גם העובדה שאבו-מאזן בחר לדחות את הבחירות, להם כל העם חיכה בכליון עיניים, על-מנת לשמר את הכוח שלו ומתוך פחד שיפסיד לחמאס, וגם העובדה שהרשות הפלסטינית מושחתת מאד - כל אלו עזרו לחמאס לצבור אהדה עממית גדולה יותר על חשבונם.
ולדעתי זה מצב מסוכן מאד, שנתניהו וחמאס התחזקו כך - כי מלחמה ואלימות ללא קונטקסט פוליטי מביאים, כפי שכל אחד יכול לראות, רק עוד מלחמה ואלימות. ותושבי הארץ הזו יפסידו בגדול.
על-מנת לאתגר את הכוחות האלו - צריך שתהיה אלטרנטיבה פוליטית - אשר תתנגד לכיבוש הצבאי ותציב חזון פוליטי הוגן, שיתן לפלסטינים זכויות. ואת זה אין בפוליטיקה הישראלית, או בשיח הציבורי - כמעט בכלל.
כי כל העם הפלסטיני מתנגד לכיבוש ודורש ריבונות פלסטינית בצורה כזו או אחרת, או מדינה עצמאית. אבל זה לא קורה, כי ישראל מסרבת לעשות ויתור: או לפנות את ההתנחלויות, ולהקים מדינה פלסטינית ב-67', או באופן הדרגתי לנוע אל עבר שוויון זכויות, ולתת חופש תנועה ומגורים לכולם, במסגרת מדינה דמוקרטית אחת (פתרון עדיף, בעיני).
העובדה שאין שום התייחסות, בצד הישראלי, לבעיה הפוליטית העמוקה הזו, ממנה כל העם הפלסטיני סובל - מובילה להבנת המצב רק במונחים צבאיים, ופתרונות צבאיים - ולהתחזקות של כוחות ימין.
כך אנחנו כלואים שוב ושוב במעגל של מלחמות, שפוגעות בתושבי הארץ, במיוחד באלו החלשים. לא יהיה מכך מוצא עד שלא יהיה פתרון פוליטי, וצריך לקדם אותו דחוף, כי כרגע - המצב הולך לכיוון אחר, מסוכן מאד.