• .

דבש מיד מרדכי

עודכן ב: יול 14

מלאכ חיג'אזי


ביומי הראשון בבית הספר, כשהייתי בת 6, ביקשתי מאחותי הבכורה, מייסון, לקרוא בשבילי את המילה שהייתה כתובה על חזית בית הספר שלנו. זו הייתה המילה "לאחיאת" (لاجئات), שפירושה "נשים פליטות".


אבל את המשמעות הזאת הבנתי רק כאשר ביקשה ממני המורה שלי לשנן את שם הכפר שממנו באה משפחתי. נדהמתי לגלות שהמשפחה שלי איננה במקורה מעזה. אימא סיפרה לי שבאנו מכפר קטן ושמו דיר סניד (دير سنيد).


"למה עזבנו?" שאלתי את אימי.


"אנחנו פליטים. הסבים שלי והסבים הגדולים שלך מצד אבא גורשו בידי הכובש הישראלי", ענתה אימא.

"הי! אני מכירה את המילה זאת 'פליט', היא כתובה על קיר בית הספר", אמרתי בצחוק.


כך הבנתי שבית הספר שלי – שלמדו בו מספר עצום של תלמידים, בכיתות קטנות ובהם שולחנות ישנים ומלוכלכים – הוא בית ספר לילדים מ"סוג" מסוים. כך למדתי גם את מובנה של המילה "כיבוש". שמעתי אותה אלפי פעמים בחדשות, אבל עד אז לא הייתה לה שום משמעות בעיניי.


אבי, שאני קוראת לו "בּאבּא", סיפר לי שכשהיה בגילי התגורר במחנה הפליטים ג'בליה ברצועת עזה, אך לא בבית עם גינה. כשרצה לשחק כדורגל עם חבריו בסמטה הצרה, הכדור ששיחקו בו היה מתמלא עפר. כשהיה רעב היה הולך לחדר האוכל הגדול שהוקם במימון אונר"א – שם התאספו הפליטים וחיכו לתורם לאכול. היה עליהם לאכול את מה שהוגש. לא תמיד אהב אבי את האוכל, אבל ברוב המקרים זו הייתה הברירה היחידה. רק לעיתים רחוקות היה לאימו כסף לקניית מזון. סבו של אבי סיפר לו שבדיר סניד היו פרדסים רבים ועצי פרי, ושהכפר היה מפורסם בדבש המעולה שייצרו בו. כשגרו שם מעולם לא הרגישו רעבים.


אבי עבד קשה כל חייו. כשהיה רק בן 7 הוא מכר עוגיות ברחוב, הוא קרא: "קנו עוגיות ממולאות בשוקולד, בבקשה". הוא יצא לעבוד בגיל צעיר כל כך משום שאביו עזב את עזה כדי ללמד במצרים ונתקע שם אחרי פלישת ישראל ב־1967. ישראל היא שהחליטה מי יקבל דרכון פלסטיני, ומשום ששהה מחוץ לעזה הוא מעולם לא קיבל דרכון. אשתו, סבתא שלי, לא ראתה אותו מאז; היא נפטרה כמה שנים אחר כך. באבא פגש את אביו עוד פעם אחת, כאשר הצליח לנסוע למצרים.


אף על פי שסבי שלח קצת כסף למשפחה, זה לא הספיק. ולכן כשבאבא היה מבוגר מספיק הוא יצא לעבוד במפעלים ובפרדסים בישראל. למרבה הצער והאירוניה – בכפרהּ של משפחתו, דיר סניד.


כשהייתי בת 16 למדתי משהו חדש על כפר המוצא של משפחתי. מישהו שאל אותי מאין משפחתי, וכשאמרתי לו שאני מדיר סניד הוא השיב שהסבים הגדולים שלי "קשרו את הרכבת". זה היה הדבר המוזר ביותר ששמעתי מעודי. כשסיפרתי את הסיפור לסבתי, היא צחקה ואמרה לי שזה לא נכון. "לקשור את הרכבת" הוא ביטוי שפירושו שאנשי הכפר הזה היו עקשנים; הם לא רצו שהרכבת תשעט דרך כפרם ולכן הם קשרו אותה. היה מעניין לשמוע שהיה קו רכבת שעבר בדיר סניד; אני אף פעם לא נסעתי ברכבת.


שרידי הכפר כיום, 2020

פעם אחת אישה בעלת שם משפחה זהה לשלנו ביקשה מדודי חברות בפייסבוק. היא סיפרה לו שהיא פליטה פלסטינית החיה בלבנון. היא ביקשה חברות מכל בעלי שם המשפחה הזה, בניסיון למצוא קרובי משפחה שהופרדו זה מזה במהלך הכאוס של הנכבה. זה היה מעניין משום שסבתי הגדולה איבדה קשר עם בנה (דודה של אימי) כשגורשו מדיר סניד. היא מעולם לא הצליחה לגלות מה קרה לו. בימים ההם לא הייתה לפליטים כל דרך לשמור על קשר זה עם זה. מי יודע? אולי הוא נסע ללבנון? עד עכשיו איננו יודעים.


לא מזמן נזכרתי בכל כל המחשבות האלה על כפר המוצא של משפחתי, כאשר במהלך עריכת קניות עם אימי ראיתי צנצנת דבש שבתווית שעליה היה כתוב "דבש מיד מרדכי". יד מרדכי הוא יישוב שנבנה על אדמות הכפרים הפלסטיניים דיר סניד והרבּיא (هربيا).


אני תוהה אם לישראלים הצורכים את הדבש הזה אכפת מסבתו של אבי, שהשאירה את תכשיטיה בבית משום שחשבה שתחזור. האם אכפת להם מאבי שכל ילדותו עברה עליו בעבודה? האם אכפת להם מסבתה של אימי שהתאבלה משום שלא ידעה היכן בנה? האם אכפת להם ממני, שמעולם לא ביקרתי במולדתי האמיתית? האם אכפת להם מהאישה ההיא מפייסבוק שמשפחתה נפוצה לכל עבר במהלך הנכבה?


לא קניתי את הדבש. אינני קונה מוצרים ישראליים מגיל עשר, מאז שאחת מחברותיי נהרגה במלחמה, והאמת היא שיש לי הרבה סיבות להחרים תוצרת ישראלית. ומה איתכם, קוראים יקרים?


תרגום: לילך צ'לנוב


טקסט זה נכתב במקור באתרWe are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.


  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon