היבא זאהר
בבקרים עליזים במיוחד, אבי נותן לי סכום כסף שיספיק לי למונית לאוניברסיטה ועוד נשאר לי די בשביל ארוחת בוקר באוניברסיטה. בבקרים אחרים כשאין לו מספיק כסף, הוא נותן לי סכום שיספיק לתחבורה ציבורית, ומגיש לי אותו מבלי שהעיניים שלנו נפגשות.
בצער, אני נועלת את נעלי ופותחת לרווחה את דלת הדירה שלנו, ביודעי כי לאורך כל הדרך למטה ריחות מגוונים של אוכל יקראו לי ויעוררו אותי ואת אפי. בעודי סוגרת את הדלת, ריחות של כמון ושום מתגנבים אלי מדירת השכנים ומסתלסלים סביב אפי. אני תוהה, למה הם מבשלים בשמונה בבוקר? אני מחזיקה את נשמתי ושועטת למטה.
בחלקה הקטנה בחזית ביתנו אבא מגדל צמחי ציפורנים, מנטה וריחן. אלו החלקים הטובים ביותר בבקרים הארומתיים שלי. אני שואפת את הריחות הנעימים שמפיצים הגידולים בעודי עוצמת עיניי. אני שואפת מלוא חזה כי אני יודעת מה מחכה לי ברחוב.
אני יכולה להתמודד עם זה, אני מנחמת את עצמי. חוץ מזה, הליכה היא בריאה. אבל בתוך תוכי אני יודעת, הליכה בעיר עזה היא לעולם לא בריאה. לא לבריאותי הפיזית וגם לא לבריאותי המנטאלית או הפסיכולוגית. בעודי צועדת את צעדי הראשון ברחוב, אני סופגת את הבל הרוח הרגיל. ניכר כי מרכבות-חמור עברו ברחוב מוקדם בבוקר, כמדי בוקר. והחמורים האלו מסרבים בתוקף לעזוב את רחובנו מבלי להותיר את רישומם הריחני. אני מתאמצת לחצות את הכבישים מבלי לצעוד הישר אל תוך "רישום" שכזה וממשיכה בדרכי.
בימים בהם אני קצרה בכסף אני מעדיפה לצעוד לאוניברסיטה. עכשיו, כיוון שאני לא רוצה לתפוס מונית, המוניות עוצרות לי, כל אחת צופרת והנהגים רבים ביניהם מי יקח את מעט הכסף שברשותי. הנוסע עבור הנהג העזתי איננו יותר מהשקל שברשותו. אבל היום אני מעדיפה לשמור על המזומן המועט שיש לי בתיק ולצעוד, בעודי מתעלמת מהצפירות. אני מעדיפה לבזבז את הוני הצר על משהו פשוט וטוב מאשר לתת אותו לנהגים האכזריים במכוניותיהם החלודות.
לעיר עזה אין חוקים (או לפחות, אלו אינם נאכפים). החוק היחידי אליו כולנו מכפיפים עצמנו הוא לחוק ה'אין-חוק'. זו שנתי הרביעית בעזה (הגעתי עם משפחתי לעזה מהאמירויות), ומאוד הטריד אותי בתחילה היעדרו של החוק המפקח על פעולותיהם של אנשים. אבל היום אני נהנית מחסרונו.
אני יכולה ללכת על הכביש במקום על המדרכה. אני יכולה לחצות את הכביש בכל נקודה בה אחפוץ. בעת הפסקותיי באוניברסיטה, אני מתיישבת עם הכריך והקפה בעמדות המחשב, מחייכת לשלט "מזון ושתיה אסורים בהחלט". אם הייתי יודעת לצייר הייתי כותבת על הקירות "נא לא לצייר על הקיר".
וכשאני רואה את שיח היסמין שאני כל כך אוהבת (כן, יש לנו עצים ופרחים!), אני קוטפת לעצמי פרח לבן אחד או שניים, מבלי להיות מוטרדת אם מישהו ראה אותי בקלקלתי.
פעם כשהממשלה ניסתה לכפות את חוקיה על העיר, היא השיתה חוקים והגבלות על החשמל, שבעזה תמיד נמצא במחסור. הוחלט ש"נהנה" משמונה שעות חשמל ביום אבל איכשהו באופן טבעי מסגרת השעות תמיד הופרה.
ואז את מוצאת את עצמך ערה עד שעה מאוחרת, מחכה שהחשמל ישוב לזרום כדי שתוכלי להפעיל את מכונת הכביסה, להשלים את שיעורי הבית שלך מהאוניברסיטה, או לטעון את המחשב הנייד שלך ולהנות מצפייה בסרט, כמו כל אדם אחר על פני כדור-הארץ. בסופו של דבר, את מוצאת עצמך על המרפסת בוהה ברקיע הכהה, עד שאת מכירה את צורת הכוכבים ותנועתם.
בלילות המעטים בהם אני מחליטה להיות תלמידה טובה ונשארת ערה עד מאוחר בשביל לחכות לחשמל שישוב כדי שאוכל ללמוד, תמיד בסוף אני נשברת והולכת לישון. ואז, ברגע שאני כבר מכורבלת במיטה, ראשי על הכר ומתחילה לשקוע בתנומה, החשמל חוזר. אני אדם נחוש ותלמידה טובה. אני זורקת את השמיכה מעלי, יוצאת מהמיטה ומכבה את האורות...
תרגמה: גילה אמיתי
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.