גם את הים של עזה סגרו

ביום שני, בתגובה לרקטות שנורו מעזה, ישראל סגרה את הים של עזה. היא הענישה באופן קולקטיבי אלפי דייגים כחלק ממדיניות הסגר.

ההודעה על הטלת סגר ימי על הדייגים הייתה דרמטית. הסגר המוחלט נמשך שלושה ימים, והיום בבוקר מרחב הדייג נפתח לשטח של 15 מיילים.


איך ההחלטה כזו השפיעה על הדייגים בעזה? יצאנו לדבר עם כמה מהם ולגלות.


תחילה שוחחנו עם בכר מחמוד, אחד מכ- 4000 דייגים שנחסמה בפניהם ההזדמנות להתפרנס. ההחלטה לסגור את מרחב הים השפיעה על עוד כ- 1500 פועלים.ות בענף הדייג, סוחרים רבים, פועלים שעוסקים בייצור חכות דייג וציוד אחר, ועוד.


"זו גזירת מוות איטי עבורנו" בכר, דייג בן 51, אומר. "אני צריך לפרנס חמישה ילדים, זה מקור הפרנסה היחיד שלנו".


ביום בו נודע לו שהים נסגר שוב, בכר היה בדרכו לים - לעבודה שלו. במשך יומיים נאלץ לשבת מובטל, כי הוטל סגר פנימי בעזה, בגלל התפשטות הקורונה. זה היה היום השלישי בו ההכנסות של המשפחה של בכר היו 0.


בימים כאלה, בכר ומשפחתו, כמו רבים אחרים, חיים על סיועם של ארגונים ועמותות בעזה.


"הסיוע כמובן מוגבל. אין לי אפשרות להבטיח למשפחה שלי חיים יציבים. כשסוגרים את הים, ואין לי עבודה, החיים הופכים לסיוט. כשהים פתוח, ואפשר לעבוד, אני יכול להבטיח שיהיו לי לפחות 25 שקלים בכל יום כדי להאכיל את הילדים. אבל בשלושת הימים האלו, בלי עבודה, לא הייתה לי אפשרות לעשות את זה."


הדייגים בעזה "התרגלו" מלית ברירה להחלטות מסוג זה. מאז 2006 ישראל מטילה סגר על מישור החוף בעזה.


בכר מספר כי כמעט בכל פעם שהוא נכנס לים לדוג, בין אם זה במרחק של 9 מיילים או של 12 מיילים מהחוף, הוא נעצר או מותקף על-ידי כוחות חיל הים הישראלי. ההתקפות באות לידי ביטוי במרדפים אחרי הסירות, ניסיונות להטביע אותן, איומים בירי, מקרי ירי, החרמת כלי הדייג והסירות, ואפילו מעצרים שמתבצעים במים. "חווית הדייג אינה חוויה רגילה ונעימה כפי שאחרים יכולים לדמיין אותה", הוא אומר, "עבורי זה באמת סיוט, כל כניסה למים עלולה להפוך לטראומה".


ב - 2017 בכר נעצר. הוא מספר: "דגנו מול חופי דיר אלבלח, באזור בו אני גר. כוחות חיל הים הורו לנו להתפשט ולקפוץ למים הקרים ולשחות לעברם. לאחר כחצי שעה העמיסו אותנו על סירה והכו אותנו, מכות קשות. אותי עצרו, ואת שני הדייגים האחרים שיחררו. דרשו מהם לשחות בחזרה לחוף. לפני שכוחות חיל הים חזרו חזרה, הם ירו לעבר הסירה שלנו, החריבו אותה, וקרעו את רשתות הדייג.


"במעצר עצמו, כל התחקור היה סביב השאלה מדוע אני עוסק בדייג? היה ברור שהמעצר הינו שרירותי. יומיים לאחר מכן שחררו אותי, ללא טענה אחת, מבלי שהואשמתי במשהו".


"כל המקרה והמעצר גרם לי להפסיד למעלה מ- 2,000 דולר עבור תיקוני הסירה, רכישת מנוע וציוד חדש לדייג. את הסכום הזה קיבלתי כהלוואה ממכרים. "לקח לי שנתיים להחזיר את הסכום לאלו שהלוו לי".


נידאל סעיד (49) דייג אחר ממחנה הפליטים "אלשאטא'", מזרחה לעיר עזה, כבר כמעט התאייש מהתחום. זוהי פרנסתו העיקרית והיחידה, ופעמים רבות ניסה לעסוק במשרות וענפים אחרים. "אין לי יכולת לעמוד בפני הפגיעה הישראלית בדייגים" הוא אומר, "אבל המצב פה לא מאפשר למצוא עבודה מסוג אחר, בגלל שיעורי האבטלה הגבוהים תחת הסגר".


בשלושת הימים האחרונים, בהם הים היה סגור, סעיד יצא בכל בוקר לנמל, עמד ובהה בסירה שלו. "לא היה לי מה לעשות. רק להביע תקווה שהחלטה תשתנה מהר ואוכל לחזור לעבוד, לחזור לחיות. ניקיתי את הרשתות כדי להסיח את דעתי".


דייג אחר מספר לנו: "אני עובד בים למעלה מ- 10 שעות כל יום. כמעט כל יום אני עד לירי על סירה של דייג. לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו לא עובדים בתוך הים, אלא בתוך שדה קרב בו מתנהל קרב חד-צדדי, נגדנו. יש איומים וסכנה ממשית לחיים כמעט בכל יום, וכל זה קורה בלי שום תיעוד או סיקור תקשורתי. אף אחד לא מבין מה קורה באמת בתוך הים, ומול מה מתמודדים דייגי עזה רק כדי לחיות ולהבטיח הכנסה כלשהי".


"הנה סתם דוגמא משבוע שעבר. התקרבה אליי סירה של חיל הים, והם איימו עליי שאם אני לא חוזר בחזרה - אז ירו עליי. אחרי כמה דקות, הם התחילו לירות, ונאלצתי לברוח, לעזוב את כל הציוד, ולחזור בחזרה אל עבר החוף כדי להציל את עצמי מהגרוע ביותר". נידאל חושב שישראל לא רוצה לראות דייגים פלסטינים בים. "רוצים לנקות את הים", הוא אומר, "שאנחנו לא נהיה שם כלל".


"הם יורים לעבר הדייגים גם בתחום המותר", הוא טוען, "באופן כללי רוב מקרי הירי מתרחשים בתחום המותר. אנחנו מתבקשים לעזוב את מה שאנחנו עושים ולחזור אחורה. אף אחד לא מסוגל לדוג במצבים כאלו."


"סגירת הים היא קלף מיקוח, כאשר אתה סוגר באופן ישיר את העבודה מול למעלה מ- 4,000 איש וגורם לאבטלתם באופן מידי, אתה מפעיל לחץ".


כעת אלו ימי עונת הסרדינים, עליה בונים דייגים בעזה. בעונה הזו דגים הרבה, מוכרים יותר טוב, ואפשר לסגור קצת חובות.

נידאל עוסק בדייג למעלה מ- 20 שנים, מפרנס את משפחתו המורכבת מ- 7 נפשות. "לכל הדייגים יש חובות", הוא אומר, "אני חייב משהו כמו 10 אלפים דולר, לצד חוב של 4 אלפים דולר עבור תיקוני רשתות וציוד שנהרס על ידי חיל הים".


לפני מספר ימים הוצהר כי ממוצע סכומי הפסדי הדייגים בכל יום בהם הים סגור, מגיעים עד לכ 39 אלף דולר. עוד הובהר כי ממוצע כמות הדייג הכללית מגיעה לכ- 12 טונות אשר סכומם מוערך ב- 39 אלף דולר. הישראלים שולטים בחיי הדייגים באופן יומי, בנסיבות כאלו הם מונעים מהם לחלוטין את האפשרות להתפרנס, להרוויח ולחיות.


חשוב לציין כי, ישראל מטילה מגבלות ומצמצמת את מרחב הדייג בתדירות גבוהה מאוד. בחודש אוגוסט שנה שעברה הטילה סגר מלא על מרחב הדייג. החלטות אלו גורמות לקריסה טוטאלית של הענף.


לפי נתוני הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, ברבעון האחרון לשנת 2020 אחוז המועסקים בענף דייג בעזה מגיע ל- 7.7%, 8.3% בקרב גברים ו3.8% בקרב נשים. ממוצע ההכנסה היומית למועסקים בענף מגיע ל- 22.6 ש"ח בלבד.


בניסיון לחפש נתונים אודות ענף הדייג לפני הטלת הסגר, נמצא כי ברבעון האחרון לשנת 2004 אחוז המועסקים בדייג בעזה הגיע לכ- 14%, כלומר מאז 2004 נרשמה ירידה משמעותית של כ- 50%.