בכל הארץ יש מבוך שאתם לא רואים

עודכן: 1 במרץ

ממה אתם מתעלמים?


יש הרבה דברים שאני לא רוצה לדעת. בחודש האחרון, למשל, דיווחו בחדשות בעזה על תינוק בן ארבעים יום שמת בלילה קר. בבית שלו לא היה חשמל, ורופאים קבעו כי מת מהקור, מהיפותרמיה. שמו היה מוראד אל-באיוק. הידיעות הקצרות שנכתבו על מותו - כבר נעלמו ונשכחו.

אביו של מוראד, כמו רבים אחרים בעזה, חי בעוני מכפיר. "הבית שלי עשוי מפח", סיפר, והצביע על הקירות המחוררים, "קור נכנס פנימה בקלות. חלק מהבית פרוץ, אין חלונות, רק חתיכת ניילון - איתה אני מנסה להתגונן מהקור".


"ירד הרבה גשם", אמר האב, "אין לנו כסף לקנות או להפעיל מחמם. כשהלכתי לבדוק את המיטה, ראיתי את הילד קפוא. לקחתי אותו לבית החולים ושם הוא מת".


למה בשגרת החיים שלכם אתם לא מקדישים רגע של מחשבה?



אני הולכת ברחובות של עזה, ומתעלמת מילדים עם חולצות קרועות, מצפירות זועמות, מבתים חשוכים כשאין חשמל. אני צועדת הלאה. משפילה מבט אל נעלי הסניקרס הורדות שלי, והולכת. מתעלמת מכך שאיני הולכת לשום מקום.


אני בת שלושים ושתיים, וקוראים לי אסיל. בניגוד לכל האנשים סביבי - יש לי היתר לצאת מעזה עבור טיפול רפואי. העברתי ימים ארוכים בבית חולים ישראלי ופגשתי גם ישראלים. ראיתי איך הם מתעלמים מהסיפור שלי.


במחלקה, בבית החולים, היה אדן חלון קבוע לידו הייתי יושבת. בכל יום חלפה מולי עגלה, עם מאפים ומשקאות חמים - שחילקו שתי מתנדבות חייכניות. נורא רציתי לבקש מהן כוס קפה, אבל הן לא ידעו ערבית. עם הזמן למדתי עברית, בין היתר, כדי שאוכל לבקש משהו חם בלילות בהן הרגשתי בודדה.


אני זוכרת אמא אחת, מעזה, שנהגה לשבת עם הבת הקטנה שלה לידי, לצד אדן החלון. באחד מהימים, המתנדבות הביאו משחקים לילדים לצד כוסות הקפה. האם ובתה קיבלו דף ועליו ציור של מבוך: תינוק מנומש בקצה אחד, שצריך לעבור דרך פתלתלה, עד לסוכריה צבעונית, בקצה שני.


"הבנת מה צריך לעשות חמודה", שאלה האם את בתה, "את כאן. ואת צריכה לצאת מהמבוך". הילדה הרימה עפרון והחלה לנווט. בכל פעם שנתקלה במבוי סתום, אמה אמרה: "מכאן אי-אפשר לעבור, זה מחסום ארז. הופ! תזהרי, עצר אותך חייל. לא לא, תסתובבי, הכניסה אסורה, סגרו מוקדם את המחסום".

גם התינוק שמת, מוראד אל-ביוק, נולד אל תוך מבוך. אך מהמבוך שלו אין פתח יציאה. זהו מבוך של עוני, של סגר ישראלי אשר תחתיו אין פרנסה.


ממה אתם מתעלמים? על אלו מבזקי חדשות אתם לא שומעים?


הנה מבזק בעברית: בעזה, כרגע, חשמל זורם רק לארבע שעות ביום. שני מיליון אנשים חיים כאן, רובם בעוני, בלי יכולת לצאת החוצה, לארץ שלהם. כי אנחנו תחת סגר ישראלי כבר ארבע-עשרה שנים.


בכל הארץ יש מבוך שאתם לא רואים. בשבוע שעבר, מת תינוק, ליבו הקטן היה חלש מדי בשביל לשרוד בבית הפח בו נולד. זה לא שינה לאף אחד. אבל מי אני שאספר את הסיפור הזה, אם כל היום אני רק מנסה להתעלם ממנו ולשכוח שזה חלק ממי שאני.