• .

באה לשכונה בחורה חדשה

עודכן ב: 19 דצמ 2019

אימאן אינשאסי



טיסה רגילה מאיחוד האמירויות הערביות לקהיר שבמצרים נמשכת כחמש שעות, אבל אם נמדוד אותה על פי השפעתה על חיי, מדובר במרחק גדול הרבה יותר.


למרות האובססיה רבת השנים שלי להתבוננות בעננים ולצילומים אומנותיים שלהם מלטפים את השמש, שנאתי אותם כשבהיתי מחלון המטוס. מדוע אינם ממטירים גשם, שלג, או אפילו כדורי ברד עצומים שיכריחו אותנו לנחות נחיתת חירום? דיילות באו והלכו כמו דבורים, ואני הרגשתי כבולה לכיסא, כמו בת ערובה הממתינה לחילוץ, אבל בפעם האחרונה שבדקתי טום הנקס לא היה על הטיסה. תמיד חשבתי שטיסות הן אמצעי לחופש ולעצמאות, אבל לא עוד.


סלפי שלי

העיניים שלי, נפוחות מדמעות, לא יכלו לשאת את מראה השמיים השקטים, ומהר מאוד סגרתי את התריס בחלון. הדמעות זלגו מעיניי כמו נהר. עטופה בשמיכה, מגש ארוחת הבוקר, שהייתה נראית יותר כמו ארוחת בית חולים, היה מונח על השולחן המתקפל לפניי, הרגשתי כמו חולה סופנית. הייתי רק בת 15, אבל הרגשתי כאילו החיים שלי נגמרים.



"מי עובר מאיחוד האמירויות לעזה?"


לא אכחיש ששנאתי את עזה עוד לפני שהגעתי אליה, ואני זוכרת בבירור איך התפללתי לאלוהים לאיזה נס שיחייב אותנו לחזור לאבו דאבי. אבל ברגע שראיתי את אבי סוחב את המזוודות כשנחתנו בקהיר, מילה גסה המתחילה באות ז' נפלטה לי מהפה. ידעתי שאין דרך חזרה.


בתמימותי שאלתי את אימי: "אז מה עכשיו?" היא ענתה בעייפות: "עכשיו ניקח מונית, ואז עוד מונית, ואז עוד אחת" (ישראל אינה מאפשרת פתיחת שדה תעופה בעזה, ולכן היינו חייבים להיכנס דרך מצרים). וזה בדיוק מה שעשינו – נדחסנו למונית כמו סרדינים. "היית חייבת לארוז את כל הבית?" נבחתי על אימי. "אין מקום לזוז במונית הזאת".


במהלך הנסיעה, שנמשכה כמעט שמונה שעות, התקיימתי במצב שאני זוכרת כ"חצי": חצי ישנה, חצי רעבה, חצי בוכה. היה כל כך חם שהרגשתי שאני נצלית. בסוף נרדמתי איכשהו, בלי להרגיש. התעוררתי כשאימא שלי מנערת אותי כמו שק תפוחי אדמה ומודיעה "הגענו הביתה".



להתעמת עם עזה

השכונה החדשה שלי בעזה


איש זר חטף את תיק היד שלי. בהינו זה בזו כ־15 שניות שנמשכו כמו נצח, קשר העין הארוך ביותר שיצרתי אי פעם עם מישהו שאיני מכירה. "ברוכה הבאה הביתה", אמר לבסוף השודד, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. עיוויתי את פניי. זה לא הבית שלי.


ה"שודד" התגלה כבן דוד שלי, שיחד עם עוד כמה גברים הוביל אותנו אל הבית שבו איאלץ לחיות. כשנכנסתי לסלון הרגשתי כאילו הגעתי למפגש של קבוצת תמיכה. כיסאות היה פרושים בחדר בחצי מעגל, ושבעה גברים צעירים ישבו בהם. (מהר מאוד גיליתי שמפגשים משפחתיים כאלה הם הכרח בתרבות הזאת; לא היה לי מושג שיש לי משפחה גדולה כך כך!)


זייפתי חיוך והתיישבתי, בארבע השעות הבאות נאלצתי לענות על שאלות שנראו לי פולשניות להחריד. החלטתי סופית לפרוש כשאחד מבני דודי אמר בפעם המי יודע כמה: "אתם לא חוזרים לשם, את יודעת".



להתחיל מחדש


אחרי הטיסה משנת החיים והנסיעה הבלתי נגמרת – הייתי זקוקה למקלחת משנת חיים. מותשת מעייפות ומצער לקחתי מגבת ואת הפיג'מה האהובה עליי ונמלטתי לחדר האמבטיה האפור. הרצפה הייתה בטון חשוף, בלי מראה, אמבטיה או מקום לתלות את המגבת. זה לא מה שביקשתי! פתחתי את הברז וחיכיתי למים שישטפו ממני את התחושה המעיקה. במקומם מילא את פי טעם של חול.


"כן, המים בעזה לא נקיים", צעק אחד הדודים בתגובה לצווחה, "יש חול במים!!!"


לקח לי חמש דקות להגיע להשלמה, דקה אחת לכל שלב משלבי האבל: הכחשה (מה זאת אומרת "יש חול במים"?!), כעס (אם אדם נקי יתקלח במים האלה הוא יצטרך עוד מקלחת כשיסיים!), מיקוח (אולי ננסה לתת לזה שלושה ימים, ואם לא יהיו מים נקיים נחזור לאיחוד האמירויות?), דיכאון (אני אפילו לא יכולה לעשות מקלחת נורמלית. זאת בקשה גדולה מדי?) ולבסוף – קבלה (אלו החיים שלך עכשיו, אימאן, תתמודדי).


יצאתי לעוד חדר אפור ובו מיטה קטנה. הייתי מותשת כל כך שיכולתי לישון עשור, אבל לא. בזווית העין קלטתי רשת של קורי עכביש בפינת החדר. מתברר שיש לי שותף לא רצוי.


למרות האנטומופוביה שלי (גם אני הייתי צריכה לגגל את זה, אז אל תרגישו טיפשים), לא קפצתי, לא צרחתי ולא התחלתי לרוץ במעגלים כמו בדרך כלל. "אני בטוחה שגם אתה שונא את החיים כאן", חשבתי כשהתכופפתי להביט בו מקרוב. מעולם לא הרגשתי עלובה כל כך, מתחברת רגשית לעכביש כי שנינו חסרי אונים. אבל החיים מוחצים יצורים חסרי אונים, והבטחתי לעצמי ששום דבר לא ימחץ אותי.


התעוררתי. יום אחד עבר, עוד נצח לפניי?


הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שאני שוחה בזיעה של עצמי. "מי כיבה את המאוורר הדפוק?" רטנתי. מהר מאוד הבנתי שהחשמל נפל. (מאוחר יותר אלמד שהמחסור בדלק פירושו הפסקות חשמל הנמשכות עד 18 שעות ביום). בעוד עיניי מסתגלות לסביבה, הופתעתי לקלוט ילדים זרים מסתכלים עליי.


"שיט", חשבתי בבהלה. "יכול להיות שהלכתי מתוך שינה לבית של מישהו אחר?"


"את נראית מוזר", אמר אחד הילדים, מצביע על העיניים הנפוחות שלי.


"כן, ספר לי על זה", סיננתי. אם הרגשתי משהו בבוקר הזה – או יותר נכון בצהריים האלה, כי ישנתי 16 שעות בערך – היה זה בלבול מוחלט.



התמודדות עם בית הספר


אני תמיד מאחרת. הגנים הערבים זורמים בדם שלי כמו רד־בול. אני לגמרי מאמינה שאני "אדירה מכדי ששעון ישלוט בי" (כן, זה ציטוט מ"כנופיית בירמינגהם"). אבל אפילו אני יודעת שאני מגזימה לפעמים.


לדוגמה, הייתי בפיגור של חודש בתוכנית הלימודים לכיתה י' בעזה, וממש לא היה לי אכפת. אבל לא יכולתי להתחמק מבית הספר. בכל זאת, סירבתי לבזבז כסף על תלבושת בית ספר חדשה, ושאלתי את התלבושת של בת דודתי. ביום הראשון ללימודים לבשתי את התלבושת, מחניקה דמעות. הוריי לקחו אותי לבית הספר במונית (מעט מאוד אנשים בעזה יכולים להרשות לעצמם להחזיק מכונית פרטית) וקיוויתי שצמיג יתפוצץ וניאלץ לחזור הביתה. אבל לא, הגענו.


בית הספר היה קטן בהשוואה לזה שלמדתי בו באיחוד האמירויות. הבניין היה ישן כל כך שהצבע הכחול שלו דהה – ניחשתם נכון – לאפור. בהתחשב בחוסר ההיכרות שלי עם הסביבה, המנהל החליט שזה יהיה רעיון טוב לשבץ אותי לכיתה של בת דודה שלי. היא עזרה לי מאוד, אני חייבת להודות. בשלב הזה היא שימשה סוג של בייביסטר – ישבה לידי בכיתה, עזרה לי בשיעורי הבית, ואפילו וידאה שאגיע הביתה במונית.


"הגענו", היא אמרה כשהמונית עצרה ליד הבית שלי. פניתי מזרחה, תחושת ביטחון ממלאת אותי, גאה שזכרתי את הדרך הביתה. אבל בת דודתי פנתה מערבה, ואני כמעט דפקתי בדלת של הבית הלא־נכון, והיא הצילה את המצב ומשכה אותי בחוזקה במרפק כאילו הייתי ילדה בת חמש.


כמו כל תלמידה אחרי יום ארוך בבית הספר נכנסתי ישר למטבח. מה שראיתי שם הבהיל אותי. אימא עמדה שם והדליקה נרות.


אני: "אנחנו מארחים מסיבה? עושים סיאנס? יש אירוע מיוחד שאני לא מודעת לו?"


אימא: "לא, הפסקת חשמל, זה הכול".


כשגרנו באבו דאבי בחיים לא דמיינתי שאנשים במאה ה־21 ישתמשו בנרות למטרה שאינה קשורה בעוגה או בארוחת ערב רומנטית. אבל מהר מאוד הבנתי שאנשים בעזה לא חיים באותה המאה כמו שאר העולם. האמת היא שבאזור מלחמה, תחת כיבוש – הזמן קופא. בעזה נרות הם מצרך חובה כדי להאיר את הבית, והם גם יכולים לשרוף את הבית בתוך דקות.


כבת 15 היה לי קשה לעכל את השינויים המהירים והקיצוניים באורח החיים שלי. אם הייתי צריכה לציין את המראה שהיה השונה ביותר בעזה, היו אלו הרחובות. אנשים בכל גיל רוכבים על חמורים, ילדים מוכרים סוכריות מנטה, וגברים מבוגרים עומדים בצמתים כל היום ומוכרים סיגריות. עבודות ומשכורות סבירות נדירות כאן, וזאת התוצאה.


הרחובות הם גם המקום שבו התפתחה השנאה שלי לעזה למשהו גדול יותר – כבוד. אנשים כאן משתוקקים ללמוד ולהבין איך להצליח עם מעט מאוד. זה מה שהוכיח לי שהחיים שלי לא נגמרו, הם רק שינו כיוון.



להתבגר


ברגע שהגעתי לעזה הפסקתי להיות בת 15. המעבר שלי בזמן מנערה לאישה צעירה ולא כל כך תמימה היה מדהים גם את דוקטור סטריינג'.


בהתחלה, כשהייתי שומעת את הקריאה לתפילה, הייתי ממהרת לקחת את שטיח התפילה שלי ולהתפלל לאלוהים שיחזיר אותי לאיחוד האמירויות. אבל אז, בימים הראשונים ההם, לא שמעתי את אלוהים עונה.


ידעתי שחייבת להיות סיבה שהגעתי לעזה. אני עדיין לא יודעת מה הסיבה, אבל למדתי לבטוח באלוהים, גם אחרי ששלוש הפצצות ישראליות, זו אחרי זו, גרמו לי לאבד אמון בבני האדם. אני יודעת בוודאות שאם לא היה שם אותי כאן ומעמיד אותי במבחן הזה כפי שהעמיד אותי, לא הייתי נעשית האדם שאני היום. ואני אסירת תודה.



תרגום: עדי גרינפלד

עריכה לשונית: לילך צ'לנוב



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon