• .

אני רוצה לאהוב את עזה ולא מצליחה

עודכן ב: ינו 4

אסמאא טאייה.





4:06 לפנות בוקר

יום שישי

25 במאי, 2018


התעוררתי מסיוט וכיביתי את השעון המעורר בטלפון, רגע לפני שהוא צלצל. אני לא יודעת מה קרה בחלום שלי,

אבל אני יודעת שהוא היה סיוט. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהצלחתי לישון בשקט. השעה היא 4 בבוקר, וזה הזמן לקום להתפלל תפילת "אלפאג'ר" (שחרית). אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה קבעתי את השעון המעורר לשעה זו.


הלכתי לישון מוקדם בלילה הקודם בגלל הפסקת החשמל, למרות שיש לי הרבה מטלות מבית הספר שהייתי צריכה לסיים. סוללת הראוטר שלי נגמרה ואין יותר חיבור לאינטרנט, ולאחר מכן גם הסוללה של המחשב והפלאפון נגמרו. אין חשמל כבר 14 שעות, אז נכנסתי למיטה. כיוונתי את השעון המעורר שלי לשעה 4 בבוקר כדי שאוכל לטעון את המכשירים השונים ברגע שהחשמל יחזור.


החיים שלי, יחד עם חייהם של עוד 2 מיליון אנשים החיים בעזה, סובבים סביב לוח הזמנים של החשמל. במשך כמעט ארבעה חודשים היה לנו חשמל רק ל-4 שעות ביום, ולאחרונה, ככל שהקיץ מתחמם, יש לנו רק 3 שעות של חשמל ביום. המחסור בחשמל משפיע על התפקוד היומיומי שלי, אפילו בהחלטות כמו מה לאכול לארוחת הצהריים ומתי, או באיזו שעה ללכת לבקר חבר – הכל תלוי בשעות בהן החשמל זורם. הוא שולט בי, ואני תלויה בו.


אני מוצאת את עצמי חושבת על כמה שאני שונאת את עזה. אני יודעת שאנשים מלמדים את הילדים שלהם לאהוב את המדינה ואת העיר שהם חיים בה, וככה נהגו גם ההורים שלי. אני באמת אוהבת את פלסטין (או לפחות את הקונספט שלה), אבל לעיתים קרובות כל כך קשה להרגיש אהבה כלפי עזה. אני רוצה לאהוב את עזה מכל ליבי, אבל לעתים קרובות מדי אני מוצאת את עצמי צועקת "אני שונאת את עזה!" בראשי.


לפחות אחיין שלי (באמצע) חושב שהעדר החשמל יכול להיות כיף.

אני יודעת שהתומכים הרבים של פלסטין בחו"ל לא מבינים את זה, לכן הרשו לי לנסות להסביר מדוע אני, ובני נוער רבים אחרים כאן בעזה, צועקים את אותה צעקה שאני צועקת.


אני שונאת את עזה, כי יותר מ-100 אנשים נהרגו ויותר מ-13,000 נפצעו בצעדת השיבה הגדולה, רק כי הם גרים בכלא והעזו להפגין כדי להזכיר לעולם את זכויתיהם כבני אדם.


אני שונאת את עזה, כי כואב לי בכל פעם שאני שומעת אנשים שמתייחסים לעזה כ"כלא הגדול ביותר בעולם", אבל זה נכון.. אני בת 22, וכל מה שאני חולמת עליו זה לטייל ולגלות את העולם העצום הזה. מלבד עזה, כל הידע שיש לי על העולם מגיע באמצעות בלוגים של יוטיוברים נודדים וסיפורים שסיפר אחי על הרפתקאותיו בבלגיה. עבור מרבית האנשים סיפורי המסע של אחרים מעניינים, אבל בעבורי הם כואבים. הם מזכירים לי את המגבלות בהם אני נתונה כך שלעולם לא אוכל להעלות את הקושי ולהציג את המאבק שלי בפני העולם. הם מראים לי כמה אני אזוקה.


אני שונאת את עזה, כשאני חושבת על העתיד שיגיע אחרי סיום הלימודים שלי. עתיד שלוטה בערפל בגלל אחוזי האבטלה הגבוהים של צעירים עזתים, (מעל 60 אחוזים!), ובגלל המצור הישראלי והמצרי, שהופכים את החלום להמשיך את לימודיי בחו"ל לבלתי אפשרי.


אני שונאת את עזה בכל פעם שרעש של מל"טים ישראליים מונע ממני לישון בלילה, כאשר יתושים עוקצים אותי בפנים מכיוון שלעיריות בעזה אין קוטלי חרקים, וכשמזג האוויר הופך להיות כל כך חם שאתה יכול כמעט לבשל ביצה על המדרכות, אבל אין חשמל אפילו לאוורור.


אני שונאת את עזה בגלל שהיא גנבה ממני את משפחתי. שניים מהאחים שלי ברחו למדינות אחרות בחיפוש אחר הזדמנויות טובות יותר, אך עדיין לא חסכו מספיק כסף כדי לצרף את אחד מאיתנו אליהם. אבא שלי עדיין איתנו בגופו, אבל הוא כל כך דואג לכסף. כנגר, הוא יכול לקבל עבודה רק שלושה או ארבעה ימים בחודש, והוא נראה לנו אבוד רוב הזמן. אמא שלי צופה בזה ביאוש, ולא מצליחה לישון בלילה, מנסה לחלום לנו פתרונות.

אבל אני הכי שונאת את עזה בכל פעם שאני אוכלת ארוחה. הידיעה כמה עניים מהעם שלי יש – 80 אחוז מהעזתים חיים מתחת לקו העוני – גורמת לי להרגיש אשמה כשאני מוצאת אוכל טוב במקרר שלי. אני לא יכולה לאכול שום דבר בלי לחשוב על הילדים שימותו כדי לקבל אותו.


אני רוצה לאהוב את עזה. יש כל כך הרבה אהבה מאחורי כל הטרגדיות האלו. אבל קשה למצוא סיבה לקוות לחיים טובים יותר כאן, לפחות לא בזמן הקרוב.



תרגום: חאלד אבו עגאג

עריכה: תומר לב



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.



  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon