אני יושב בעזה וחושב על הבחירות שלכם היום. הבחירות לכנסת - שישפיעו על כל פרט בחיי.
שמי אסמעיל. אני בן עשרים ושבע, עיתונאי צעיר, חלק מצוות הכתיבה של "אנחנו שמעבר לגדר". ויש כמה דברים שהייתי רוצה להגיד.
הפוליטיקאים אצלכם מתחלפים מדי-פעם, אבל המדיניות כלפי עזה - נשארת.
בכנות, אני לא בטוח איך אתם - מרבית הישראלים - תופסים את עזה. מעוז של טרור? איזור שמוטב למחוק מעל פני-האדמה? אולי זה נתפס כמקום משעמם, בו הזמן עומד מלכת? כחבל ארץ מוכה מלחמות, בו האנשים הם מעוררי רחמים? מסכנים?
ואולי אתם שואלים את עצמכם: איך הם ממשיכים לחיות ככה, שם בעזה? הרי יש כאן סתירה פנימית: כמו השחפים שממשיכים לחוג מעל שמי עזה על-אף מטוסי המלחמה - איך אפשר להמשיך לחיות ככה, בתוך אסון?
אני לא יודע איך אתם חושבים. באמת. אבל אני כן יודע איך הפוליטיקאים שלכם חושבים, כי אותם אני שומע. עבורם עזה היא סחבה שאפשר להכות, להשפיל ולבזות - בכל פעם שיש בחירות - כדי לגרוף הון פוליטי זול.
וזה מפחיד אותי - כי הם, כי אתם - שולטים על עזה.
ואני שונא פוליטיקה. באמת. אני רואה כיצד היא מקשיחה את לב האדם. איך פוליטיקאים מלמדים אנשים נבונים להצדיק אלימות, לשנן קלישאות שיסבירו אחר-כך מוות, וירי, ודם.
אני שונא אותה, את הפוליטיקה. ומאז שאני ילד אני מנסה לברוח ממנה, מהפוליטיקה שלכם - אך ללא הצלחה. הפוליטיקה סוגרת עלי מכל כיוון פה בעזה. מכל מקום.
כאשר אני קם בבוקר ומגלה שנקטע החשמל בבית - אני נזכר בפוליטיקה. כשאני נכנס לשירותים בבית לשטוף פנים, ואין מים בכיור - אני נזכר בפוליטיקה. כשאני יוצא לרחוב, ורואה את התמונה הישנה, שתלו על הקיר, ליד הבית, התמונה של השכן שלי, ח׳אלד, שנהרג במלחמה ב-2014 - אני נזכר בפוליטיקה.
וגם באוטובוס, ממש עכשיו, כשהנהג רטן: למה כל-כך יקר פה, ולמה אין לי כסף לדלק, ומתי יוסר כבר הסגר הזה מעלינו - נזכרתי בפוליטיקה. וכשהשדרן ברדיו ניתח את ״יום הבחירות״ בישראל, ותהה אם יהיה שינוי - נזכרתי בפוליטיקה.
וכשהבחירות שלכם מתקרבות, בעזה מפחדים שמתקרבת מלחמה. אתם מבינים? רואים פה את נתניהו וגנץ וסער ולפיד מתחרים מי יהיה אלים יותר כלפי עזה. מבטיחים: אני חזק יותר. רואים את זה בתשדירי בחירות, ובשירי בחירות, ובנאומי בחירות.
והלב של כל מי שחי פה, מעבר לגדר, הולם באימה. כי מי אמר שאנחנו רוצים עימות? מי סיפר לכם שאנחנו אוהבים מלחמות? מה, אני נהנה להזיל דמעות? כולנו מפחדים לאבד אהובים במלחמה.
אני מצטער שאין כוח לשמאל בישראל. אם יש כזה דבר בכלל - "שמאל בישראל״, אחרי כל מה שקרה פה בשנים האחרונות. אחרי מדיניות קיצונית של הסתה נגד פלסטינים, ופתיחה במלחמות קשות, והרחבה חסרת-תקדים של מפעל ההתנחלויות, והידוק הסגר על עזה - בהנהגת הליכוד. כל זה יוצר אויבות בינינו, מבעיר בלב שנאה גדולה. מוחץ כל סיכוי להגיע לפשרה או לרגיעה אמיתית.
ישראל קובעת מי נכנס ויוצא מעזה. מה נכנס ויוצא. הים של עזה - נשלט על-ידכם. וגם האוויר. וגם תעודות הזהות שלנו. והכל כרגע תחת סגר בלתי-אפשרי שהרס את כולנו פה. והעתיד שלי, של המשפחה שלי, יקבע על-ידי האדם שאתם תבחרו היום. אתם ולא אני. וזה קשה, כי מנקודת המבט שלי, כתושב בעזה - תוצאות הבחירות יכולות להיות או גרועות או ממש גרועות.
בעבר, כשעוד הייתי מתעניין בפוליטיקה (לפני שהתחלתי לברוח ממנה) - נהגתי לעודד, בסתר לבי, אנשי שמאל בישראל. כמו שאני מעודד את ריאל מדריד - בלי לספר להורים.
הייתי צופה בנאומים שלהם בכנסת, ומתרגש כאשר היו מדברים על ״הזדמנות לשלום״, ואומר לעצמי: הזדמנות! יש הזדמנות!
אני כבר לא מאמין בזה. אין לי תקווה. היום אני מקווה שלא תקום ממשלת אחדותֿ בה ישבו יחד אנשים משני קצות המפה הפוליטית שלכם - כי ממשלה כזו תנהג ביד קשה יותר כלפי עזה. ממשלה כזו תהנה מיציבות ומתמיכה ציבורית רחבה, ולכן יהיה לה קל
יותר לצאת למלחמות נגד עזה - שגם הן זוכות לתמיכה ציבורית ופוליטית רחבה.
אין הרבה צדק בבחירות האלו. זו לא חגיגת דמוקרטיה כאשר אנחנו, מיליוני פלסטינים, נתינים תחת שלטונכם - כמעט מחצית מתושבי הארץ - חסרי קול.
לא יודע. לפחות פה, בעזה, יש ים. ושחפים שחגים מעליו - שחפים שמאפשרים לי, לפעמים, לרגע קטן, לברוח מהפוליטיקה.