דועא מוחסיין
״בחיים לא הייתי מעלה על דעתי דבר כזה. האם אני מאושרת? בהחלט כן״, אמרה לי סמאח שאהין, אמנית בת 35 מעזה, והעבירה מבט בחדר היחיד המשמש לה 'סדנה', שהיה מלא בחיתוכי עץ קטנים שיצרה ובעבודות הרקמה שלה.
סמאח סובלת ממום הנקרא פריקה מוּלדת, שגורם לנכות בידה השמאלית. כשהייתה בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים היא עברה שישה ניתוחים, שלא רק שלא הועילו, אלא גם פגעו בשרירים שלה, לדבריה.
הניתוחים שעברה סמאח אילצו אותה להיעדר מהלימודים. כמה מהמורים ניסו לשכנע אותה לעזוב את בית הספר, אבל סמאח חשבה אחרת. "לא הייתי ילדה פיקחית במיוחד, אבל רציתי ללמוד". היא סיימה את לימודיה בתיכון והתחילה ללמוד במכללה, אבל למרות שהשלימה תואר ראשון בניהול אדמיניסטרטיבי, ולמרות שקורות החיים שלה היו טובים, מעסיקים רבים דחו אותה כשנודע להם על נכותה.
למרבה המזל, אחיה סיפר לה על ארגון בשם 'איראדה', שהוקם בשנת 2012 במטרה להכשיר אנשים עם מוגבלויות במגוון כישורים מקצועיים. היא ושמונה נשים נוספות נבחרו לתכנית הכשרה שבה למדה להפעיל מכונת CNC - בקר ממוחשב המניע כלים מכניים כמו מחרטות ומכונות לעיבוד שבבי
"החברות שלי בעבודה לא התלהבו כמוני ללמוד את המיומנות החדשה הזו, כי לא מקובל שאישה תעבוד על מכונת CNC; זו נחשבת עבודה של גברים", אמרה סמאח. "בהתחלה לא הייתי טובה בזה, אבל רציתי להוכיח את עצמי - לעשות משהו, לעשות כל דבר".
להצטיין ב"עבודה של גברים"
כיוון שסמאח הצטיינה בעבודה, היא ועוד חמישה גברים נבחרו לנהל סדנאות משלהם אחרי סיום ההכשרה - פרס מאיראדה על עבודתם הקשה. סמאח היא האישה הפלסטינית הראשונה שמפעילה מכונת CNC. המחויבות שלה והשאיפה שלה לשלוט היטב במיומנות שרכשה זיכו אותה במקום הראשון בקרב מפעילי מכונת ה-CNC בתכנית של איראדה.
מעמדה כאישה עובדת במקצוע שנחשב ״עבודה של גברים״ לא היו קלים לסמאח, אבל ברגע שהוכיחה את עצמה והחלה להתפרנס, ההערכה העצמית שלה גדלה.
"שמונה חודשים אחרי שסידרתי לעצמי את הסדנה הזאת הציעו לי עבודה, אבל דחיתי אותה. המקום הזה חשוב לי כל כך. כשרק הגעתי לכאן הייתי לבד, לא היה לי כלום חוץ מהמחשב הנייד שלי, שהשתמשתי בו כדי לצייר את העיצובים שלי, ושמיכה לשבת עליה. זה הכול. לא הייתי מוותרת על המקום הזה בעד שום הון שבעולם".
עם זאת, ישנם קשיים מתמשכים לא מבוטלים: הפסקות חשמל, מחסור בחומרי גלם ומחירם הגבוה, ועלות ההובלה.
״אני בקושי מרוויחה משהו״, אומרת סמאח. היא חולמת על מכונת CNC משל עצמה, שתוכל להפעיל מהבית עם צוות של עובדים עם מוגבלויות. ״הסדנה שקיבלתי, שיש בה מכונת CNC, נמצאת בעיר עזה. כדי להגיע לשם אני צריכה לקחת כמה מוניות, וזה יקר. ויש כל כך הרבה הפסקות חשמל... פעמים רבות נסעתי לסדנה, ורק שם גיליתי שאין חשמל, ונאלצתי לנסוע הביתה ולחזור למחרת. יש לי עיצובים מוכנים לשנה שלמה! אני רק צריכה את החומרים הדרושים״.
כשסמאח מרשה לעצמה לחלום באמת, להתעלם מן הסגר הישראלי, היא שואפת לערוך תערוכות בחו"ל או לפחות לייצא את עבודות היד שלה. פלסטינים מהגדה המערבית וערבים ממדינות אחרות הבטיחו לקנות מסמאח ברגע שהמצור יסתיים, אבל עברו הרבה שנים מאז.
"לא פעם אנשים עם מוגבלויות מסוגלים לבצע את העבודה טוב יותר מאנשים רגילים, אם רק נותנים להם הזדמנות״. אומרת סמאח. המסר שלה לאנשים אחרים עם מוגבלויות: ״אל תחשבו אף פעם שמוגבלות היא הסוף. היא לא. אם אתם מתעוררים עם רעיון בראש - לכו על זה. תרשמו לכם אותו ותלו את הדף על קיר כהשראה״.
כל עבודת חיתוך עץ שסמאח עושה, מעידה על השמחה שהיא חשה ביצירתה. מספיק לגעת, ומיד מרגישים בידה של סמאח.
תרגום: שירה ז׳ כרמל ואבי דאול
עריכה: עידית שורר
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.