איך אתם חושבים שאתם לא קשורים לעזה?

עודכן: 26 בדצמ׳ 2021

אני שונאת את ישראל. בטח תשאלו אותי: ומה עם חמאס? אני שונאת גם את חמאס. אני שונאת את כל מי שמסתכל עלי מלמעלה, בלי לדעת עלי כלום, ומחליט בשבילי הכל. אני שונאת ישראלים.

פעם חלמתי להיות עיתונאית. כשהייתי קטנה, הייתי יושבת בכיתה בבית הספר וחולמת בהקיץ. הייתי מדמיינת את עצמי עומדת זקופה מול מצלמה, מחזיקה במיקרופון מספוג, גדול וצבעוני, ומדברת בביטחון, ישירות אל העדשה. הייתי מדמיינת איך אני מספרת על החדשות החמות מעזה לכל העולם, ששומע אותי ומקשיב לי. היום אני כותבת את המילים האלו בלי לדעת מי יקרא אותם.


אני אסיל. בת שלושים ושתיים מעזה. יש לי שלוש בנות. בטח כבר הבנתם שאני לא עיתונאית. אני גרה אצל אמא שלי, אני גרושה, אין לי עבודה. כשכל הרשימה הזאת כתובה על הנייר, זה נשמע כאילו אני מבקשת רחמים. אבל אלו רק העובדות היבשות של החיים שלי.


אני אסיל, ואולי אני לא עומדת מול מצלמה לספר חדשות מעזה לעולם, אבל ברגע הזה, כשאני יושבת בבית שלנו, שני חדרים שאנחנו חולקים כולנו יחד, כשאני יושבת עכשיו על מזרון מעופש ומחכה שהחשמל יחזור בפעם השלישית היום, אני יודעת שלמרות הכל: אני הפנים האמיתיות של עזה.


בהפסקת חשמל הקודמת, לפני כמה שעות, חשבתי בחצי-חיוך על המלחמה האחרונה. יותר נכון, נזכרתי במשחק הטיפשי הזה שכולנו, אני, הבנות שלי, אחיות שלי, אמא שלי - כל הבית - שיחקנו אז מהטלפון. משחק פשוט של מירוץ: רצים קדימה קדימה, עם דמות מצוירת, ואוספים מטבעות ועוד מטבעות, קופצים מעל מכשולים, ואי-אפשר לעצור עד שנופלים. ואז מתחילים מחדש.


היינו יושבות כולנו על המזרון בחדר, אחת ליד השנייה, כל אחת עם טלפון ביד, והקול היחיד בחדר היה צליל המטבעות שאספנו במשחק. תין תין תין תין. בשעות החשמל הבודדות שהיו, רבנו מי תטעין את הטלפון, כדי שתוכל להיות טובה יותר מהאחרות במשחק. בין הפצצה להפצצה, כל מה שנשאר לנו היה לבדוק מי אסף יותר מטבעות. היום, אם אשמע את הקול הזה, את צלילי המטבעות הנאספים, אני חושבת שאולי אתמוטט.


פעם אחת, בזמן המלחמה, ישבנו ושיחקנו במשחק, וזה אולי קצת מביך - אישה בת שלושים ושתיים שיושבת על מזרון ליד הבנות שלה ורודפת אחרי מטבעות מצוירים - אבל ישבנו ושיחקנו, ובאותו רגע הייתי קצת שמחה כי התקרבתי לשיא שלי. ופתאום, הופיעה לי על הצג שיחה ממיכל, בחורה ישראלית שאני מכירה.


כן, אני מכירה ישראלים. הרבה. אני, לעומת כל המשפחה שלי, וכל האנשים מסביבי - כבר כמה שנים יוצאת ונכנסת מעזה. כולם מסביבי שונאים אותי על זה, אבל אני קונה להם שם סיגריות ששוות יותר מהזבל שמוכרים בעזה, אז הם סולחים לי.


אני נכנסת לישראל כי אני אחת מבין כמה בודדים שישראל מסכימה להם לצאת מעזה ולקבל טיפול רפואי בחוץ. כל השאר נעולים בעזה. ואת מיכל פגשתי שם בבית חולים במקרה. היא התקשרה אלי בזמן המלחמה כדי לבדוק אם אני בחיים, והסתכלתי, וראיתי שנשארו לי פחות מעשרה אחוז בסוללה, וחשבתי: היא כבר הרסה לי את הסיכוי לשבור את השיא, אבל למה שאבזבז עליה את עשרת האחוזים האחרונים שנותרו לי.


כשהייתי בבית החולים הישראלי, פגשתי בפעם הראשונה ישראלים: רופאים לבביים, אחיות אדיבות, מוכרות בסופר פארם, וכולם תמיד חייכו אלי, ואני, התחילו לכאוב לי השרירים בפנים מרוב חיוכים. מיכל הזאת, היא מחייכת ביום אחד יותר ממה שחייכתי כל החיים שלי.


פעם אחת, לפני כמה שנים, בפעם האחרונה שהייתי בישראל, העזתי לברוח ליום אחד מבית החולים. האישור שאנחנו מקבלים מישראל מאפשר לנו להיות רק בבית החולים, כל מקום אחר הוא לא חוקי עבורנו. מיכל לקחה אותי בסוד, נסענו באוטו שלה בכביש המהיר והיא לא האמינה שהמקומות היחידים שהייתי בהם בחיים עד אז היו עזה והבית חולים. היא סיפרה לי על אירופה, ועל טיול שהיא עשתה בקיץ האחרון עם המשפחה שלה באיסלנד, ואני הסתכלתי החוצה מהחלון ונתתי לרוח לגעת לי בפנים.


נסענו יחד, הגענו לים המלח בזריחה, ומיכל כל כך התרגשה שהצלחנו להגיע בזמן, אבל אני הרגשתי בחילה מהנסיעה, והידיים שלי קצת רעדו כי עישנתי יותר מדי סיגריות בדרך, ובכלל, פתאום הגיעה אלי מחשבה שאני לא יודעת מה אמורים לעשות במקום כל כך יפה.


המים התחילו להיות כתומים, וירדנו במהירות מהכביש אל החוף. עישנתי סיגריה וכשהשמש סיימה לעלות ביקשתי ממנה שנחזור לבית חולים. אמרתי לה שאני מרגישה לא טוב מהנסיעה. היא ניסתה להתעקש אבל בסוף ויתרה. היינו שם רבע שעה וחזרנו.


אני בזמן האחרון מתפללת הרבה לאלוהים. שהבת שלי הגדולה תצליח איכשהו בנס לצאת מעזה, שהבת הקטנה שלי לא תדע עוד הפצצה אחת בחיים שלה. אני מתפללת שאמא שלי תפסיק לשנוא את כולנו, שאחותי תתגבר על המחלה הנפשית שלה. אני מדברת אל אלוהים וצוחקת על עצמי תוך כדי, כי רשימת הבעיות לפתור ארוכה מדי. אולי אני צריכה לבחור בעיה אחת?


אני מעשנת סיגריה בפתח של הבית שלנו ברחוב הצפוף. מתחיל להיות קר בשעות האלה. כבר כמה שנים שאני לא מאפרת את הסיגריה, אלא נותנת לה להיגמר לאט לאט. כל מיני פעולות כאלה, כמו לאפר, שהן חלק משגרת היום יום של אנשים אחרים, לא קיימות עבורי.


הציעו לי לכתוב עבור העמוד הזה, ואני, בפעם הראשונה מזה שנים, עצרתי והסתכלתי על הבנות שלי והעזתי לחשוב באמת על החיים שלנו פה בעזה.


אני עוצמת רגע שוב את העיניים ומדמיינת את עצמי מול מצלמה, מספרת לכל העולם את החדשות החמות: איך ישראל כולאת אותנו פה כבר כל כך הרבה שנים, איך שיעור ההתאבדות פה לא הגיוני, איך לאף אחד סביבי אין עבודה, ואין עתיד, איך כולנו לא מבינים למה כולם שותקים. והפעם, מול המצלמה עומדות לידי גם הבנות שלי. אני חושבת שהעולם צריך להכיר אותן. העולם צריך להכיר אותי. ישראלים צריכים להכיר אותנו. זאת תהיה חוצפה לשאול, איך אתם קמים כל בוקר וחושבים שאתם לא קשורים לעזה?


הבת הקטנה שלי קמה עכשיו מהמזרון, וחיקתה בתנועות נלהבות ריקוד שראתה בטיקטוק. אם הייתם רואים אותה בטח הייתם צוחקים. הסרטונים בהם היא צופה בטיקטוק מתחלפים מהר, והקולות עושים לי כאב ראש. אני רוצה להדליק סיגריה. אני שומעת קול בעברית עולה מהטלפון שלה, והוא דומה לקול של מיכל, מבית החולים. אני מתקרבת, ורואה שאלו שתי חיילות. למרות שלמדתי קצת עברית, לא קלטתי מה הן אומרות. רק ראיתי שהשיער שלהן בלונדיני ושהן מחייכות.


הבת שלי רוקדת עכשיו ריקוד אחר. עוד מעט היא והשתיים האחרות יריבו מי תטעין את הטלפון. וזה אולי לא הגיוני, ואני אולי באמת אומרת את זה כדי לעורר רחמים, אבל טלפון זה דבר שמזכיר לי מלחמה. ואת זה שהבנות שלי כלואות בעזה. וחשבתי שכדאי שתדעו את זה.