אחמד אלנאוק
איימן התבגר ברצועת עזה, ובסוף החליט להצטרף לחמאס. מה הם האירועים שעיצבו את חייו?
אחרי שילדה ארבע בנות אמי הרתה שוב. נשים פלסטיניות לא אוהבות יותר מדי בנות, הן רוצות גם בן. עברו ימים והתרגשותה גברה. אבי החל להזדקן וכמו גברים רבים במזרח התיכון רצה בן שיטפל בו כשיזדקק.
ה28 בינואר 1991 היה יום מיוחד ומאושר: אמי
ילדה סוף סוף בן, איימן. זה היה היום הטוב בחייה. היא נהגה לומר שלא האמינה שאפשר לבכות מאושר עד שאיימן נולד. היא שמחה כל כך שנהגה להלביש אותו בזהב, מה שלא נהוג אצלנו.
אף אחת לא הורשתה להכות את איימן, כך שאם איימן הרביץ למישהי הקורבן נאלצה לסבול בשקט או לעזוב. הוא היה ילד שובב ביותר והמשיך לעשות בעיות עד שהתחיל ללמוד בבית הספר.
אז, להפתעת כולם, נעשה טוב מזג ומוריו החלו לכנות אותו "נסיך" בגלל טוב לבו ונימוסיו. הוא נעשה ידוע בחיוך שלו, שלא נעלם גם ברגעים קשים.
אני זוכרת עדיין את היום באינתיפאדה השנייה בו איימן חזר הביתה מזועזע לאחר שנחשף ישירות למוות. הוא סיפר שבזמן ששיחק עם חבריו טנק עצר באמצע הכביש, הרג חמישה ילדים ופצע כ11 נוספים. גורלו של איימן היה אחר, הוא הסתתר מאחורי קיר וניצל. פשעם היחיד של איימן וחבריו היה שחצו את הכביש! הם מעולם לא התכוונו לפגוע בחיילים, רק לשחק כמו כל הילדים.
דברים כאלה קרו לעתים קרובות, לאיימן ולאלפי ילדים פלסטינים נוספים.כאלה היו החיים בעזה, והם עדיין כאלה. איימן ראה דברים מזעזעים ושמע סיפורים על הריגות ורצח אבל לא יכול היה לעשות כלום.
מנער ללוחם
האינתיפאדה הסתיימה, מותירה אחריה מאות הרוגים ואלפי פצועים ובתים הרוסים. היינו בני מזל ושרדנו. כמה שנים אחר כך, ב2008, ישראל פתחה במתקפה הרסנית על עזה, כאילו מנסה להרוג כל מה שחי. לא הייתה אבחנה בין לוחמים לאזרחים. החיילים הישראלים הרגו יותר ב1300 אנשים ופצעו יותר מחמשת אלפים, רובם אזרחים, למרות שטענו שהמלחמה הייתה רק נגד חמאס.
בזמן המלחמה הנוראה, איימן היה בתיכון. חיינו בתנאים קשים מאוד, והוא ראה את חבריו סובלים ומתאבלים. יותר מ340 ילדים נהרגו , ומספר דומה של נשים. איימן ראה את הכל ולא יכול היה לעשות דבר, הוא היה רק בן 17. הוא לא הצליח להתרכז בלימודים, ובכל זאת הוציא ציונים טובים.
כשהמלחמה הסתיימה הצבא הישראלי החמיר את המצור על עזה. לא היו לנו גז לבישול,
חסרו לנו מים, שמן וחשמל. סבלנו במיוחד מאחר ואבי, שעבד כנהג מונית, לא יכול היה להשיג דלק. המצור החזיר אותנו מאות שנים לעבר, הבערנו עץ כדי לבשל.
איימן נעשה חבר חמאס בגלל שרצה לעשות משהו למען משפחתו ועמו. הוא התרכז בסיוע לנזקקים ונעשה אהוב בשכונה. השכנים פנו אליו ברגעי משבר וראו בו תקווה יחידה.
איימן החליט להירשם ללימודי תעודה בניהול כספים במרכז ההכשרה של סוכנות האו"ם לפליטים (UNRWA). התעודה שלו הייתה הסיכוי שלנו להיחלץ מעוני. שמחנו מאוד כשסיים את הלימודים לאחר שנתיים וקווינו שיוכל להסיר חלק מהנטל מעל כתפיו של אבי. עברה עוד שנה עד שמצא עבודה כרואה חשבון עבור אגודת הבנייה והסיוע. היה זה יום גדול עבורנו.
ב2012 ישראל פלשה שוב לשמונה ימים נוראים. כשהסתיימה המלחמה איימן לא חזר לעצמו והחליט הצטרף לכוח ההתנגדות של חמאס, גדודי אל קסאם. הוא נשבע שיגן על עמו ועל מולדתו ולא יאפשר עוד טבח. הוא נאלץ לנסות פעמים רבות לפני שקבלו אותו. "אף פעם לא ראיתי מישהו נחוש כל כך להצטרף לגדודים כמו איימן", אמר לי אחד הלוחמים.
סוף החיים כפי שהכרנו אותם
אבי סבל ממחלת לב והיה זקוק לניתוח לב פתוח. הוא לא יכול היה לעבוד ואיימן נעשה למפרנס יחיד. הוא הלך לעבודה ברגל לחסוך לנו מעט כסף והעביר את כל משכורתו לאבי, לצרכי המשפחה. אמי ניסתה לשכנע אותו להתחתן וכשהסכים מיהרה לשדך לו בחורה מתאימה. איימן החל להכין דירה.
ביולי 2014 ישראל פתחה במתקפה הרסנית נוספת על עזה. מהתחלה, הצבא הישראלי כיוון לבתי אזרחים. אחר כך השמיד מוסדות חיוניים כמו בתי חולים, בתי ספר ומסגדים. הם ניסו נשקים שונים האסורים בחוק הבין לאומי והשמידו משפחות שלמות. גם המתים לא היו בטוחים, בתי קברות הופצצו ועצמות נחשפו, עזה טבעה בדם משפחות וילדים.
איימן ראה את הפשעים האלה וזעם. אחרי כמה שבועות, כשהטנקים הישראלים התקרבו לעיירה שלנו, חש שהוא חייב לצאת ולהילחם בפולשים. הוא לא רצה לפגוע בהם או להרוג אותם, התכנית שלו, כפי שסיפר לחבר, הייתה לחטוף חייל ישראלי שניתן יהיה לשאת ולתת על שחרורו תמורת עצירים שלנו בבתי כלא ישראלים. ב19 ביולי 2004, בדרכו להילחם בפולשים, מטוס F16 שיגר טיל עמוס חומר נפץ וגרם לנשמתו של איימן לחזור לבוראה. איימן נרצח. המון חלומות נקטלו בליבנו.
כשאני עוצם את עיני, אני רואה את פניו. איך אוכל לשכוח אותו? הוא היה החבר והאח היקר והנאמן ביותר. יום מותו היה הקשה בחיי. הוא היה היחיד שעמד לצדי, ומעולם לא נטש אותי בעת צרה. הוא מת והותיר את אמי שבורה לחתיכות. הוא מת והשאיר את אבי בוכה בלילות.
מאז שנפטר, אמי בוכה יום ולילה ואבי רועד מעצב. כל יום, כשאני רואה את חבריו של איימן, אני חש אבדן ומרירות בלתי נסבלת.
תרגום: יהב זוהר
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.