חאלד אל-אוסטאז, עזה, טורקיה, ארה"ב
זה התחיל עם כאבים חזקים בחזה, שהופיעו בכל פעם שהתחברתי לפייסבוק כדי לבדוק מה חדש בקבוצות שאני חבר בהן, ומה מופיע לי בפיד. לא הצלחתי לנשום כמו שצריך. נהייתה לי סחרחורת ולא הצלחתי לחשוב. אחרי כל סשן בפייסבוק, היה לי קשה לתקשר עם הסביבה ולא הצלחתי לישון לילה רצוף. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה על כמה אומללים החיים שלי ביחס לחיים שאנשים אחרים בעולם זוכים לחיות. הכניסות שלי לפייסבוק הלכו והתקצרו ככל שהסימפטומים הפיזיים של החרדה והדיכאון גברו על החשיבה הרציונלית.
אז עזבתי את פייסבוק, ולא התגעגעתי אליו אפילו קצת. עם חברים מסוימים דיברתי כמעט כל יום בסקייפ או בווטסאפ; מאחרים שמעתי אחת לכמה שבועות בפורמט של אימייל ארוך או שיחת טלפון כמו של פעם. באמצעות טוויטר התעדכנתי מה קורה בעולם. וכך, אפילו בלי פייסבוק, הצלחתי לשמור על קשר עם החברים הכי קרובים שלי ולהישאר מעודכן בחדשות.
כששיתוף עלול להיות קשה מנשוא
למרבה האירוניה, הסיבה שבגללה נאלצתי להתנתק הייתה דווקא החברים שגרים איתי, כאן בעזה. הפוסטים שלהם היו כל-כך מייאשים! הם היו מפרסמים השערות איומות על איך המלחמה הבאה עם ישראל נמצאת ממש מעבר לפינה, ותשמיד את הכל ואת כולנו. לדוגמה, מישהו כתב שעזה תופצץ תוך חודשיים ושכל תושביה יישארו ללא קורת גג. מישהו אחר כתב שבחודשיים הקרובים עזה תעבור את המלחמה הקטלנית ביותר בתולדותיה, בגלל הידרדרות המצב בגדה המערבית. אחרים התעקשו שהמלחמה תתרחש בקיץ או אפילו לפני כן, לפני סוף החורף, בגלל המתיחות בגבול. אדם אחד, שפרסם תחת שם בדוי (יש בינינו אנשים שמפחדים להשתמש בשמותיהם האמיתיים בגלל המצב הפוליטי שאינו יציב), כתב, "עזה תיחרב במהלך הרמדאן- בדיוק כמו במלחמה הקודמת".
בתור פלסטיני מעזה ששרד שלוש מלחמות, הדיבורים האלו היו מדכאים ומלחיצים מאוד. ואני חייב להודות שבדרכי שלי גם תרמתי להם. לא אמרתי שום דבר על מלחמה, אבל פרסמתי פוסטים שבהם ניהלתי שיחות עצובות עם אדם אהוב ובהם כתבתי, "כל-כך נמאס לי, נמאס לי שאני לא מספיק טוב, נמאס לי שיורדים עליי, נמאס לי לבכות, נמאס לי להרגיש חוסר ביטחון, נמאס לי מכמה שנמאס לי. וגם, "אתה לא יודע מה זה כאב עד שאתה מסתכל על עצמך במראה כשדמעות זולגות לך על הפנים ומתחנן לעצמך פשוט להחזיק מעמד ולהיות חזק." זו המשמעות של כאב. הייתי במקום אפל מאוד.
שמח בשמחתם של אחרים, אבל...
חברים מארצות אחרות גם הוסיפו לדיכאון שלי. לדוגמה, חבר בריטי אחד (שמעולם לא באמת פגשתי), טס מלונדון לוושינגטון לחופשה. קראתי את הפוסטים שלו בזמן ששכבתי בחדר שלי בלי חשמל, מכוסה עד הסנטר בגלל הקור. באותו זמן קראתי את עולם חדש מופלא מאת אלדוס האקסלי בטלפון, אבל הסוללה שלי עמדה להיגמר כי לא היה לנו חשמל כבר 20 שעות. הסתכלתי על התמונות והפוסטים שלו מחנויות ספרים, ספריות ובתי קפה שביקר בהם.
במיוחד הכאיבה לי תמונה אחת שהוא פרסם כשחזר הביתה, שבה ראו את הלונדון איי, הידוע גם בשם גלגל המילניום. מכל המקומות בעולם, הייתי רוצה להיות על הגלגל הענק הזה עם גרייס, החברה שלי שהיא גם החברה הכי טובה שלי. הפניתי את הראש אל הקיר הקר והתחלתי לשאול את עצמי, "איך אני הולך לשרוד את הגיהינום הזה ולהגיע למקום יפה?" בהיתי בתקרה, תוהה למה רק כי אני עזתי, כל הדברים הנהדרים שאנשים אחרים חווים נמנעים ממני. ואז הלפטופ והטלפון שלי מתו והחדר החשיך לגמרי. לא הצלחתי לישון כמו שצריך. קפאתי מקור.
הצד החיובי של פייסבוק
מצד שני, הפוסטים שמפרסמים אנשים שגרים מחוץ לעזה משמשים לי גם כגלגל הצלה. חלקם הם כמו קרובי משפחה. הם שולחים לי מסרים של אופטימיות ותקווה, הצעות כיצד להפחית את המתח והמלצות על ספרים טובים. לדוגמה, חבר מוושינגטון היה מתכתב איתי כל יום, נותן עצות, מציע לי לקרוא ולכתוב דברים, מעודד אותי לדבר על החיים ועל העתיד. אהבתי לקרוא פוסטים של אמריקאים כי האמת היא שאני אוהב את התרבות האמריקאית. זה נותן לי אנרגיות לקרוא פוסטים של אמריקאים וללמוד את הפרטים הקטנים על סגנון החיים שלהם.
אבל, בהסתכלות על המאזן הכללי, אפילו הפוסטים הכי תומכים והכי מעניינים לא היו שווים את הדיכאון העמוק שפייסבוק גרם לי. אז במשך חודשיים לא נכנסתי לפייסבוק. וזה עזר מאוד! ההספק שלי בעבודה השתפר, כתבתי וקראתי יותר והיה לי יותר זמן אחד-על-אחד עם חבר קרוב. הרגשתי הרבה יותר טוב.
אבל, הייתה לי בעיה. פייסבוק הוא לא רק אתר שבו חברים מחליפים פוסטים, אלא גם מקום שבו ארגונים וקבוצות משתפים מידע חשוב. כחבר בקהילת "אנחנו שמעבר לגדר" פספסתי אירועים והודעות. ולכן חזרתי, בחוסר רצון. אבל עכשיו יש לי משמעת. אני מקציב לעצמי רק שעה אחת ביום בפייסבוק. אנפרנדתי את האנשים שהיו שליליים במיוחד ואני מנסה להגביל את הזמן שאני גולש באינטרנט. רוב הזמן שלי בפייסבוק מוקדש לקריאה של העמוד של "אנחנו שמעבר לגדר" ובירור מידע שדרוש לי. אבל אני מודאג שהדיכאון שלי ירים שוב את הראש. אני פשוט צריך לקבל את העובדה שמסוכן להיכנס לפייסבוק מעזה.
הערה מהמנהלת הבינלאומית של WeAreNotNumbers: חאלד איננו היחיד, אם כי הוא יוצא דופן באומץ שלו לכתוב על נושא שנחשב בעיני רבים בעזה לטאבו - דיכאון וחרדה. בסקר אנונימי שנערך בקרב 73 מהכותבים ומהצעירים שנמצאים ברשימת ההמתנה של WeAreNotNumbers חמישים וחמישה אחוזים אמרו שפייסבוק מדכא אותם בגלל הפוסטים העצובים שחברים אחרים בעזה מפרסמים ו-48 אחוזים מתקשים להתמודד עם פייסבוק כי הוא מזכיר להם את החיים שלא יכולים להיות להם. אבל למרות זאת, הוא משמש אותם כמקור העיקרי לקשר עם חברים ועם העולם החיצון.
תרגום: חמוטל ילין
עריכה: נטע קינד
טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.