• .

או״ם יקר: אל תכשילנו שוב

דועא ארדאט

לבנון


הערת העורך: ב -19 בספטמבר 2016 המדינות החברות משתתפות בוועידת הפיסגה המיוחלת של האו"ם לפליטים ולמהגרים, ולאחריה פסגת המנהיגים של הנשיא אובמה בנושא הפליטים, למחרת. להלן מכתבה של דועא ארדאט למשתתפים.


צירים יקרים של פסגת האו"ם בנושא הפליטים:

אני שומעת שאתם נפגשים ביומיים האלה כדי לדון בתגובה למה שכולם מכנים "משבר הפליטים". היום, השנה ובחמש השנים האחרונות, אלו בעיקר הסורים שמושכים את תשומת לב העולם. לבי נשבר עליהם. אני גרה בלבנון, דרכה עברו יותר ממיליון סורים, ואני רואה את הפחד שלהם, את העוני שלהם, ואת תחושת חוסר השייכות המדכאת אותם.


אני לא רק רואה אותם, אני מרגישה אותם. אני מרגישה אותם כי אני פלסטינית והקיום שלהם היה הקיום של העם שלי במשך יותר מ-60 שנה. אנחנו הוותיקים ביותר מבין מה שאנשי מקצוע בתחום שלכם מכנים פליטים "מאוחסנים" (פליטים שנמצאים במחנות האו"ם עשרות שנים). קראתי ששני שלישים מהפליטים בעולם הם כמוני, חיים בלימבו תמידי. למעשה, תקופת הפליטות הממוצעת היא 17 שנים.


בבקשה, הקדישו קצת זמן להרהר בכך, ולא רק בצרכים המיידיים של היום. חיינו וגורלנו הם מחיר כישלונכם להתמודד עם גורמי העומק לסכסוכים שקרעו את חיינו. חייהם של ילדינו מעוצבים בדרכים טרגיות כשאתם עוזרים לנו לשרוד, אך מקדישים כל כך מעט תשומת לב לכבוד שלנו.


פלסטינים בלבנון שילמו מחיר כבד מכיוון שהסכסוך שאילץ אותנו לברוח ממולדתנו מעולם לא נפתר. שני מיליון פלסטינים חיים בלימבו כבר 68 שנים. מעל 300,000 מאיתנו חיים בלבנון. למעשה, רובנו נולדנו כאן. כך גם אני והוריי. הסבים שלי נולדו בחיפה, שהיא עכשיו חלק מישראל. הם אולצו לעזוב כדי לעשות מקום לישראל, במה שאנחנו קוראים הנכבה, או הקטסטרופה.


אבל מעולם לא התקבלנו כאן, או בשום מקום אחר. כתוצאה מכך אני חסרת מדינה, אין לי אזרחות בשום מדינה, כולל במדינה בה נולדתי.


יותר ממחצית הפלסטינים שחיים כיום בלבנון דחוסים בתוך שני ״מחנות״ צפופים - שם שהוא לשון מכובסת לשכונות עוני. אי אפשר לדמיין את החיים במחנות האלה, אלא אם כן חיים אותם.


מחנה שתילה

אנשים רבים גרים בבתים קטנים עם גגות שהם רק יריעות מתכת דקות. עם גידול האוכלוסייה, במיוחד מאז שהגיעו הסורים, אנשים נאלצו לחיות יותר ויותר קרוב זה לזה. כשיורד גשם, מים מציפים את המחנות וביוב זוחל לבתיהם של אנשים. מכיוון שהחשמל מתנתק לעתים כל כך קרובות, הם צריכים להשתמש בלילה בנרות לתאורה. מכיוון שהעיריות אינן אחראיות על המחנות, אין כל תחזוקה.


רוב הפלסטינים חיים בעוני קיצוני. אסור שתהיה לנו בעלות על בתים או דירות מחוץ למחנות, ואסור לנו לעבוד ביותר מ-20 מקצועות. כתוצאה מכך, בני נוער רבים, בעיקר בנים, נושרים מבית הספר כדי לעבוד ולתמוך במשפחותיהם.


גם שירותי הבריאות אינם מהימנים. אחד מכל שלושה פלסטינים סובל ממחלה כרונית כמו יתר לחץ דם, סרטן וסוכרת. אין להם גישה למערכת הבריאות הציבורית של לבנון. במקום זאת עליהם להסתמך על שירותי האו"ם הסובלים ממחסור בכוח אדם וממחסור במימון. רופא אחד במרפאה של אונר"א רואה קרוב ל-120 חולים ביום.

תנאים קשים כאלה וכל כך מעט הזדמנויות הופכים את המחנות לבית גידול פורה של קבוצות מיליטנטיות הטוענות כי סבלנות וקבלת המציאות לא השיגו דבר. אלה אינם עבריינים; הם קורבנות של הזנחת העולם.


גם אם היה לנו את הכסף, שלרובנו אין מכיוון ששיעור האבטלה כל כך גבוה, בדרך כלל אנחנו לא יכולים לנסוע לארצות אחרות בגלל תווית הפליטות שאנחנו נושאים. מכיוון שאסור לנו להצביע, נשלל מאיתנו הכוח לשנות משהו.


פליטים סורים בדרום לבנון

לא בחרנו לחיות בתנאים אומללים כאלה, וגם הסורים לא. אנו נאלצים לבחור בין מגורים כאן, בתקווה חסרת תוחלת שנחזור למולדתנו יום אחד, לבין הגירה לא חוקית כדי למצוא את כבודנו - גם אם הגירה כזו תסכן את חיינו בים. ואז - אתם לא רוצים אותנו. אתם בונים חומות ועוד מחנות מעצר. ומתווכחים עד אין סוף מי צריך לקבל אותנו. במקרה של הפלסטינים בלבנון ובארצות אחרות, התחושה היא שנשכחנו בעוד אחרים תופסים את מקומנו במהדורות החדשות.


איננו זקוקים לאמפתיה ולתמיכה בדיבורים. אנחנו לא רוצים שיצמצמו אותנו לכדי סיסמאות של פוליטיקאים בתקופות בחירות, או שישתמשו בנו כתזכורת לתרום לצדקה. אנחנו לא רוצים להיות תמונות קורעות לב המזכות צלמים בשבחים בינלאומיים.


אנחנו רוצים חיים עם משמעות. אם אתם מכבדים זכויות אדם, אתם חייבים לפעול להשגת פתרון קבע, ובינתיים תנו לנו לחיות בכבוד. עבור הפלסטינים הנשכחים, משמעות הדבר היא סוף סוף לאפשר לנו את הזכות לשוב למולדתנו ולחיות בחופש ובכבוד. אך עד שיגיע היום, אנו ראויים לזכויות מלאות במקום בו אנו חיים.


בכבוד רב,

דועא


18 לספטמבר, 2016


תרגום: סיון טל



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon