• .

אור של תקווה מאיר את עזה השוממה

עסאם עדואן


בהיותי תושב רפיח חשבתי שאני מכיר כל מקום בעיר. מתברר שטעיתי.

שלושת ילדיה של שירין

רפיח היא העיר (ומחנה הפליטים) הדרומית ביותר ברצועת עזה, והיא מאוכלסת בצפיפות ביותר מ־250,000 תושבים (זו גם העיר היחידה ברצועה שאין בה בית חולים, אבל זה דורש סיפור נפרד!) לפגישה הזאת החלטתי לנסוע במונית, מכיוון שהבית שאליו הייתי צריך להגיע נמצא באזור מדברי ולא נגיש בקלות להולכי רגל, לא רציתי ללכת לאיבוד!


לצערי, נהג המונית עצר לפני שהגענו ואמר בצער שזה הכי רחוק שהוא יכול להגיע. הוא הורה לי ללכת רבע שעה בכביש צר וחולי עד הבית שעליי לבקר. כשהגעתי למקום שבו יכולתי לראות כמעט את כל האזור שמסביב המחשבה היחידה שעלתה בראשי הייתה: זה מה שטי־אס אליוט קרא בשירה שלו, "השממה".


ניסיתי לדמיין איך הקהילה הזאת חייה בחורף ואיך התושבים עוברים אותו. החורפים בעזה ארוכים ומקפיאי עצמות בלי חימום, שחסר בדרך כלל בגלל המחסור בדלק. זה נראה קשה במיוחד במקום שומם כזה. כשהלכתי שמתי לב שכבר אין עמודי תאורה ומאגרי מים. אחרי עשרים דקות הליכה שאלתי איך מגיעים לביתה של שירין נאסר. האישה אמרה שבתה סלמה מחכה לי. זאת הייתה שירין, אישה שחורת עור הנראית צעירה מגילה, אך עיניה תשושות בשל הקשיים שעליהם עוד לא ידעתי.


הבקתה שהיא גרה בה עומדת באדמת חווה; חבר ריחם על משפחתה ונתן להם מקלט שם. מה שהפתיע אותי היה שלא היה בה מטבח; כל מה שהיה בבקתה היה מקרר שהוצב בסלון וכלים שהצטברו מסביבו. המקרר, אמרה שירין, משמש בעיקר לקירור מים בשביל הארנבים שהיא מגדלת למכירה.


"ילדיי יכולים להסתדר עם החום, אבל הארנבות לא", היא משכה בכתפייה.

שירין

תהיתי איך היא מבשלת למשפחתה, בלי כיריים או גז, והיא הגיבה בחיוך מריר: "אני אוספת עצים פעמיים או שלוש בשבוע כדי לבשל לילדיי. אתה יודע, 200 שקלים בחודש ממכירת בשר ארנבים לא מספיקים בשביל לגדל משפחה כשהאבא לא נמצא".


שירין, בת 33, מגדלת שלושה ילדים – סנאא בכיתה ג', פארס בכיתה א' וסלמה בת שלוש. האב, מוניר אל־עדא, כך למדתי, נמצא בכלא. במרירות אמרה לי שירין שהוא מכור לסמים והיכה אותה, היא לא רצתה אותו בחזרה. שירין לבדה וחייבת לתמוך לא רק בילדיה, אלא גם באימה ובשתי אחיותיה. בגלל המחסור בכסף היא לא הצליחה לסיים את לימודיה באוניברסיטה, שם למדה מנהל עסקים, אך היא עדיין לא ויתרה על חלומה לסיים את התואר. במקום זאת, היא עובדת בעבודות מזדמנות, ובהן עבודות חקלאות וניקיון בתים. עם חלומותיה העמומים שירין משליכה את תקוותיה על ילדיה – סנאא כבר רוצה להיות מורה לאנגלית.


בתי הספר הממלכתיים ידועים באיכותם הנמוכה, ולכן שירין משלמת על הסעות לבית הספר של אונר"א הרחוק מביתם.


למרות הנטל הנוסף שמביא המחסור בסידן, הגורם לשבירת עצמותיה בתדירות גבוהה, שירין מודה לאלוהים על החיים שניתנו לה. שירין היא לוחמת, ומאבקה הנחוש מעורר בי השראה.


ביקשתי משירין לספר לי על דבר חיובי בחייה, מכיוון שלי היה קשה למצוא אחד כזה. היא מיד התחילה לספר על "נור אל־אמל" (אור התקווה) שקיבלה ממרכז התוכנית לנשים ברפיח, פרויקט שתרם הארגון האמריקני Rebuilding Alliance. האור הסולארי מופעל מאנרגיית שמש ומספק אור לארבע עד שמונה שעות – "מציל חיים" במשך שעות רבות ללא חשמל, היא כינתה אותו.


"שתי המנורות עזרו לי כמה פעמים לשמור על כוחי ועל האמונה שלי בחיים", היא אמרה לי. לדוגמה, הייתה להם ביקורת על עסק הארנבים הקטן שלה, וגם על יכולתה לטפל בילדיה. עכשיו, כאשר היא צריכה להשכיב אותם לישון, היא יכולה לקרוא להם בקול כדי להרגיע אותם.


למרות הייאוש שהיה יכול בקלות לגבור על היכולת שלה להמשיך קדימה, שירין אמרה שהסיוע הזה עוזר לה להמשיך ולהתמודד.


תרגום: עידו בן יעקב כהן

עריכה: יהב זוהר


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon