• .

אבוד בגן עדן

עודכן ב: 19 דצמ 2019

פאדי א. אל-נאג'י




ידעתי שאצטרך לחזור, כאילו לעזאזל, אחרי ביקור בגן העדן, אבל רציתי ליהנות מהרגע. לשתף אותו. לגלוש על רום הגל הגבוה לפני שהוא נשבר ומתגלגל לאחור.


אבל החברים שלי לא היו במצב רוח לסיפורים. עזה הייתה במלחמה. פלסטינים נהרגו, ובירושלים החלה להתגלגל אינתיפאדה חדשה "כשמישהו בגילך - שכמעט ולא טייל אפילו בעזה - אומר שהוא נסע לירושלים, הוא או טיפש או מתיימר להיות כזה. אני מאמין שפילים יכולים לעוף, אני מאמין שעלית לירח, אבל אני לא מאמין אף לא לשנייה אחת בודדת שביקרת במקום הקדוש", אמר מוחמד.


"מה שסיפרת לנו זה עתה, זה פשוט מטורף! איך נוכל להאמין לך כשאנחנו כבושים, נמצאים במצור ועם אינתיפאדה חדשה שמתפרצת בירושלים"? התפרץ מוסאב לשיחה.


הרשו לי להתחיל מהתחלה.


השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. החדשות בטלוויזיה היו מדכאות: "ההתקוממות נכנסת השבוע לשבוע הרביעי שלה בגדה המערבית. הסכסוך הותיר 43 פלסטינים הרוגים ויותר מאלף "פצועים מאז הראשון באוקטובר. "אם זה יימשך," אמר שדרן החדשות, "התסיסה עלולה להתפתח לאינתיפאדה שלישית.


הטלפון שלי צלצל. זה היה בלאל, חבר מהאוניברסיטה. "מצטער שאני מתקשר כל כך מאוחר, אבל יש לי הפתעה גדולה שתשמח אותך מאוד."


מיותר לציין שהסתקרנתי.


"היית פעם בירושלים?" שאל בלאל.


"רק בחלומותיי", עניתי. "אתה יודע שמעולם לא הייתי. בלאל, מה כל זה"? אמרתי, והלב שלי החסיר פעימה. בלאל סיפר לי ששנינו נבחרנו על ידי האוניברסיטה שלנו, יחד עם חברים נוספים, לבקר בבית אמריקה, מרכז החינוך והתרבות של ממשלת ארה"ב, בירושלים. בהתחלה פשוט לא האמנתי לו. בדרך כלל אסור לצעירים מעזה לצאת לטיולים בירושלים. זה פשוט לא קורה. לא הכרתי אדם אחד בגילי מעזה שאי פעם הביט על העיר. רק בתמונות.


הראש שלי הסתחרר. השיחה הסתיימה. האפשרות לבקר בירושלים כבשה את חושיי. בבוקר התקשרתי לבית הספר כדי להבין את הסיפור. וכן, זה היה נכון. בלאל לא צחק. הייתי באקסטזה.


אין דבר שחשוב לי יותר, כפלסטיני, מאשר לראות את עיר הבירה שלנו, ירושלים, במו עיניי. זו העיר שליבי שייך לה. התענגתי על השבועות שקדמו לטיול. חשבתי על הטיול כל הזמן; אפילו חלמתי עליו. זה יהיה יותר ממסע. זו תהיה נקודת מפנה בחיי.


חיכינו 20 ימים לקבלת האישור לנסיעה. החלטתי לשמור את התוכנית בסוד מחבריי מוחמד ומוסאב, כך שזו תהיה עבורם הפתעה מוחלטת כשאחזור לעזה ואספר להם את מסעי בירושלים.


ערב המסע הרגשתי שלבי מתפוצץ. לא הצלחתי להירדם. בהיתי מהחלון אל תוך הלילה האפל וחשבתי: "מה אם משהו ימנע את הטיול ברגע האחרון? מה אם הרשויות לא יתנו לי להיכנס? מה אם הכול טעות גדולה"? התבוננתי בשחר פורץ דרך החלון. הגיע הזמן לצאת.


כשעזבתי את ביתי, ידעתי שאם הכול יתנהל כמתוכנן, אהיה בירושלים עוד כשעתיים. עננים כהים, כבדים התפזרו בשמי הבוקר. שמרתי על ראשי כשרצתי ברוח, ומעליי גשם שוטף ניתך.


הצטרפתי לשאר הקבוצה שלנו במעבר ארז, מעבר הגבול עם ישראל. קיבלנו את האישורים שלנו, שהם בעצם פיסת נייר, ועברנו דרך המחסום. היינו צריכים להתפתל דרך שרשרת של שערי ברזל. נבדקנו ונסרקנו בכל הגוף ובסוף אפשרו לנו להמשיך הלאה.


אבל אז - התעוררה בעיה. שני חברים של הקבוצה שלנו נדחו. לא ניתן להם שום הסבר. הם פשוט הופנו חזרה. הרגשנו שזה לא הוגן ושרירותי לחלוטין, אבל לא יכולנו לעשות דבר. זו המציאות של החיים תחת כיבוש. אנחנו היינו חסרי אונים.


ברגע שצעדתי על אדמת מולדתי, התקשרתי לאבי. "אני מדבר איתך מפלסטין הכבושה! תגיד לאמי ולאחיותיי שעשיתי את זה," צעקתי לו.


בדרך לבית אמריקה בירושלים התבוננתי מחלון האוטובוסים בארצנו לראשונה בחיי. פרחים של סגול, אדום, לבן וצהוב כיסו את השדות מתחת לעצים ענקיים. ההרים עמדו גאים, פסגותיהם הגבוהות מעוטרות בהוד של עיר נהדרת שבנייניה נושקים לעננים. היה כל כך הרבה מה לראות. לא ידעתי על מה להסתכל קודם.


נציגת ארה"ב קיבלה את פנינו בבית אמריקה בירושלים וניסתה לנהל שיחה מנומסת.


"היית פעם במדינה אחרת?" היא שאלה.


"לא," השבתי, אבל לא יכולתי שלא לחשוב - אני לא במדינה אחרת. ירושלים נמצאת במדינה שלי.


לאחר מכן הותר לנו לראות את העיר. הלכנו לכיוון רחבת אל אקצה, שנשטפה באור רך. נשמתי את אוויר הבוקר המוקדם, שרענן את גופי. זה היה יפהפה.


סלפי משער שכם

כשהגענו אל שער שכם, שפונה אל העיר העתיקה, נדהמתי מגובהו. הוא היה כל כך גבוה. פסעתי פנימה, והבטתי בהשתאות על מה שראו עיני. עמדנו פנים אל מול פנים עם כיפת הסלע, מקדש אסלאמי הידוע בכיפת הזהב שלו. לא היה לי מושג עד כמה אנחנו קרובים עד שנפתח השער.

זה היה כאילו המקום הקדוש ריגש אותי מן המרחקים, הרבה לפני שראיתי אותו במו עיניי. כאילו הוא חיכה לי, ועכשיו כשסוף סוף הייתי שם, לבי היה קרוב אליו אף יותר. בכיתי. משהו שלא זכור לי שעשיתי מאז שהייתי ילד. אבל לא יכולתי להתאפק. הרגשתי כיצד אנחה עמוקה נפלטת ממעמקי נפשי, פרץ עוצמתי שישב שם, מדוכא, במשך שנים.


נכנסתי אל המקום הקדוש והתפללתי לאלוהים. דבר אחד ביקשתי: תן לי משלוותך. לאחר מכן הלכתי יחף ברחבי הרחבה, והחזקתי את המגפיים שלי בידי. ישבתי לבדי על האדמה באמצע הכיכר, ועשיתי מדיטציה.

הלוואי ויכולתי לטפס על חומות אל-אקצה ולהתבונן על העיר כולה ממעוף הציפור. איזה יום זה היה. הכל היה ענוג. שקיעת השמש הקרינה אור רך מסביב. האוויר שפע בריחות מתוקים. כיפת הסלע נצצה כמו כלה, מהממת ביופיה ובזהבותה. רציתי לנשק את האדמה עליה הלכתי. ידעתי: אני יושב כעת במקום הקדוש ביותר עלי אדמות.


לפתע נשמע קול. קול חזק וסמכותי, שניער אותי מן חלומי. הקול פקד עלי לעזוב. אלו היו קבוצה של חיילים ישראלים. שנאתי את הקול הזה. הרגשתי שהוא שלף את לבי מגופי. למה עלי ללכת? זה הבית שלי!

חזרתי לעיר האפלה. עיר שאין בה שלום, יציבות, או אושר - חזרתי לעזה. כולם היו בחוץ מכיוון שלא היה חשמל - שוב - והרחובות הצפופים העיקו עלי. החלטתי לפגוש כמה חברים.


לעולם לא אשכח את תגובתם כשניסיתי לספר להם על היום שלי. הם צחקו עלי. לעגו לי. שום דבר לא שיכנע אותם שאכן כך היה. כששלפתי את הטלפון והראתי להם סרטון מירושלים, הם קפאו, הביטו בשקט, ביראת קודש.


כשהגעתי הביתה, היום נהפך לסוג של חלום. זה היה מטורף; פיסת נייר קטנה אפשרה לי לראות את המולדת שלי. ועכשיו, לאחר שפג תוקפה, ירושלים שוב שרויה מחוץ להישג יד.


ישבתי בבית לבדי בחושך, שיחזרתי את רגעי היום. פלסטין של אבותיי היה מקום של מתח, סכסוך וכאב - אבל עדיין, מבחינתי, זו גן עדן. וירושלים היא התכשיט שבמרכזה. אני רוצה להיות מסוגל להגיע לשם בחופשיות ובקלות. מבלי שאאלץ להשיג קודם פיסת נייר חסרת משמעות שאומרת שיש לי "רשות".


כיום המסע שלי נראה לי כחוויה מרוחקת, של פעם בחיים, שלעולם לא תתרחש שוב. אבל משהו בפנים אומר לי שיום אחד אחזור. בליבי אני נוסע לשם כל הזמן - לביתי הרוחני, מקום הולדתי, לב העם הפלסטיני: ירושלים.


תרגום: אבי דאול


טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.



  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon