• .

אבא שלי כבר אינו פליט

עודכן ב: ינו 4

הודא דאוד, לבנון


שלוש שנים חלפו מאז שאזרתי אומץ לבקש מאמי לחלוק עימי את הסיפור שלה ושל אבא שלי, על היום בו ביקרו בעזה.


מאז ומעולם שאלתי שאלות על הביקור שלהם, אבל בדרך-כלל לא הצלחתי להתמודד עם התשובה. בכל פעם ששמעתי עוד פרטים על המקרה, הפנים שלי התכסו דמעות וקולי החל לרעוד. אז גם אמי כבר לא יכלה להמשיך לספר. אך הפעם, החלטתי להיות אמיצה, לשאול, ולשמוע את הסיפור במלואו. עם כל הפרטים.


אמי ואבי יחד

בקיץ 2012, אבי החליט לבקר את משפחתו בעזה. עד אז, מכשולים רבים עמדו בדרכו. כשהיינו צעירים, הוא פחד לעזוב אותנו כי אם היה נוסע לעזה, יכול היה להיווצר מצב בו ימנעו ממנו לשוב ללבנון. אם עקב סגירת מעבר רפיח המוביל למצרים או עקב חסימת המנהרות. אך בסופו של דבר, הוא אמר: "45 שנים להיות רחוק מהמשפחה, רחוק מעזה, הן יותר ממספיק!"


להפוך לפליט

אחרי שקיבלו ויזה למצרים, אמי ואבי החלו להתכונן למסע. אמי שמחה להתלוות אל אבא שלי ולקנות מתנות למשפחתו בעזה. היא הייתה שותפתו, אפשר לומר. כאשר נפגשו לראשונה, היא הייתה צעירה, נערה יפהפיה מרישקאנאיי, כפר קטן בדרום לבנון. לבו נהה אחריה, והוא בחר בה מכולן להיות לו לאישה, זאת על אף שאביה סירב בהתחלה מכיוון שרצה עבורה בעל טוב יותר; טוב מפליט פלסטיני שהצטרף לתנועת ההתנגדות. למרות זאת, אבי היה נחוש ובסופו של דבר הם התחתנו.


בזמן יציאתו לעזה, אחי ואני היינו הצעירים במשפחה, בני 17 ו-18 בהתאמה, ולפיכך היחידים שעוד הולכים לבית הספר. השאר סיימו את לימודיהם באוניברסיטה והחזיקו במשרות קבועות; שלושה נשואים ואחד מאורס.

אבי עזב את עזה כשהיה בגילי והצטרף לתנועת ההתנגדות בדרום לבנון. בהיותו נער, הוא עזב את משפחתו וכלכל את עצמו במשך שנים. אולי משום כך הוא היה להוט ליצור קשרים משפחתיים משלו בלבנון. מהיום בו נולדנו, הוא וידא שכל אחד מאיתנו מקבל כמה שיותר אהבה ודאגה, אהבה שבטח היה מרעיף על משפחתו שבעזה, אילו יכל לבקר אותה.


אבי נהג להעיר אותי מוקדם בבוקר, להכין את ארוחת הבוקר בדיוק בזמן, לפני שיצאתי עם אחי לבית הספר. במהלך שתים-עשרה שנות לימודיי, הוא ניהל את הזמן שלו באופן מושלם, בצורה שהרשימה אותי מאד. אני לא יכולה לשכוח את שיחותינו הארוכות בבקרים; אני הייתי חוזרת מבית הספר מדי יום עם מאות רעיונות ומחשבות על החיים, שרציתי לחלוק, והוא תמיד היה שם בשבילי. אני דיברתי ודיברתי, והוא הקשיב; ורק כשסיימתי היה נותן לי את העצה שהייתי זקוקה לה. עבורי, הוא היה הכול: חבר וגם מדריך. כשהוא הסתכל עליי, הוא ידע מיד מה מתרחש אצלי בפנים. לא יכולתי להסתיר דבר מפניו אפילו אם ניסיתי.


אני זוכרת שערב אחד היה לי ריב עם אחי ולא רציתי שאבי ידע. נעלתי את חדרי ובכיתי המון, אחר-כך שטפתי את פניי וישבתי הרחק מאבי. חשבתי לעצמי שלא ישים לב שבכיתי כיוון שראייתו חלשה והאור היה קלוש. אני לא אשכח שהוא אמר, "את חושבת שאני זקן מדי עד שאינני רואה את דמעותייך, אבל אני עדיין יכול להרגיש אותן יקירתי!". לא יכולתי שלא לחבק אותו ולהמשיך לבכות.


אילו ימים מאושרים היו לנו בחורף, כאשר ישבנו כולנו מסביב לתנור והוא היה מספר לנו סיפורים או מנחש משמעות של מילים באנגלית. לעיתים שרנו שירים של עבדל חלים, זמר מצרי מפורסם, ביחד. הזיכרונות האלו ימלאו מקום גדול בליבי ובנשמתי למשך שארית חיי.

.

המסע לעזה


כשיום יציאתו למסע הגיע, אבי היה נרגש. מעולם לא ראיתי אותו כל-כך שמח. הוא רצה לנסוע כמה שיותר מהר. ידעתי שהוא יתגעגע אלינו מאוד, אך ארבעים וחמש שנים של המתנה הן יותר מדי זמן. אני זוכרת את החיבוק האחרון שלנו, אני בכיתי ואמרתי לו שאתגעגע אליו. זו הייתה הפעם הראשונה שאבי עזב אותנו לבדנו. הוא אמר לי, "תדאגי לעצמך וללימודים שלך, דברים טובים מחכים לך באוניברסיטה", והידק את חיבוקו. מילות פרידה נאמרו, אבי ואמי עזבו, ומסע בן חודש החל.

אמי אמרה שעל המטוס אבי היה כה נרגש עד שנשאר ער במהלך הטיסה הקצרה אשר ארכה שעה וחצי. בשדה התעופה במצרים, חאלד, אחד מבני הדודים שלי, קיבל אותם בחום. הם היו חייבים להישאר בקהיר עד לשעת הזריחה למחרת בטרם יוכלו לעבור לעזה. הם נסעו במכונית אל הצד המצרי של מעבר רפיח, שם חאלד אירגן עבורם מעבר דרך המנהרות התת-קרקעיות אל עזה (היה קל יותר להיכנס לעזה באותם הימים, אך עבור ערבים ובמיוחד עבור פלסטינים, עדיין היה מורכב להיכנס באופן חוקי בשל איסורים מצריים. אנשים רבים בחרו להיכנס דרך מבוך המנהרות). אמי נדהמה ממה שראתה; היא תמיד שמעה על המנהרות, אך לא שיערה כמה יהיו עצומות. היא אמרה לי בעודה צוחקת, "חשבתי שאני אכנס על ברכיי או לכל הפחות אצטרך להתכופף".


הם הלכו במשך קילומטר בתוך המנהרה. שאלתי את אמי, "מה עם אנשים עם מוגבלויות?". היא סיפרה לי כי בקצה כל מנהרה יש מנוע הקשור לחבית חצויה אשר משמשת להובלת זקנים או חולים כמו גם עבור מזוודות כבדות. בזמן שהיא מנסה לעצור את הדמעות, אמי נזכרה איך אבי רץ לפני כולם; הוא כל כך רצה להגיע.


כשהמנהרה הגיעה לסיומה, חיכו להוריי שלוש מכוניות של קרובי משפחה. כשהם ראו את אבי ואת אמי מתקרבים, הם החלו לצאת מן המכוניות ולנופף בידיהם; החיבוקים והנשיקות החלו. רבים מהם נולדו לאחר שאבי עזב, ולמרות זאת, בעזה, כוחה של האהבה הוא מעל לכל. לאחר שהכאוס המקסים הזה הסתיים, אבי הסתכל מעלה אל השמיים בחיוך ענק, מריח את האוויר. כולם נכנסו למכוניות ונסעו אל הבית של הדודים שלי. שלושה מאחיו מתו בטרם ראה אותם בשנית. אחת מדודותיי החלה להכות בתופים בידיה הגדולות, וכל המשפחה שרה ומחאה כפיים ביחד. בני המשפחה החלו להתווכח היכן אמי ואבי ישנו; כל אחד מהקרובים הציע את חדרו או את חדרה בביתם. בסופו של דבר, החליטו לאפשר להם להישאר לישון בביתו של אחד מבני הדודים שלי, בית שהכין לעצמו לקראת נישואיו הקרבים.


מדי יום, אמי ואבי הגיעו לאכול ארוחת צהרים בבית של דוד, בן דוד או דודה. אחת מהדודות שלי גרה בחאן יונס, עיר נוספת בעזה, כך שהם נשארו גם שם כמה ימים ואף הלכו לחתונה שם. הימים עברו ואבי היה כל כך מאושר להיות סוף סוף עם אחיו ואחיותיו, לפגוש את המשפחות שלהם, ולקבל את כל האהבה שפספס.


אבא שלי (מימין) עם בני דודיו בעזה

מתכוננים לשוב ללבנון


הימים השמחים נמשכו זמן קצר מדי, והעת לשוב ללבנון הגיעה. הם היו אמורים לעזוב ביום שבת, ולכן ביום שישי שלפני כן כל הגברים הלכו לים, והנשים הכינו אוכל ופטפטו. ידעתי כמה אבי אהב את הים של עזה; הוא תמיד דיבר עליו איתנו וסיפר לנו איזה שחיין טוב הוא היה. הגברים שבו אחר הצהריים, ואבי ביקש לראות את אחד מחברי ילדותו. החבר הגיע והם ישבו, דיברו וצחקו על אותם הימים, על קבוצת הכדורגל שהייתה להם בבית הספר ועל הזיכרונות המשותפים שלהם. מהחדר השני, אמי שמעה את אבי שר שיר ישן.


ופתאום אמי שמעה צרחה. אחד מהילדים רץ פנימה, צורח שאבי נפל על הרצפה. כולם רצו כדי לראות מה קרה. החבר של אבי עזר לבן דוד שלי ולאמי להכניס אותו אל המכונית. הם ניסו להשאיר אותו ער בזמן שנסעו לבית החולים נאג'ר, אך הוא הקיא במכונית וההכרה שלו הייתה מטושטשת. בבית החולים, הרופא אמר שמדובר בהתקף לב. הם העבירו אותו לבית החולים האירופאי בחאן יונס, שם הוא נשאר תחת השגחה, למשך שבוע שלם. נראה כי מצבו היה טוב יותר; הוא אכל ודיבר כרגיל. אבל... הוא הרגיש לחץ בעיניו ולא יכול היה לראות טוב. במהלך אותו השבוע כל חברי המשפחה ישנו בתורנות בבית החולים ודאגו לו.

כעבור שבוע, אחר הצהריים ביום שישי, אמי נסעה מבית החולים לנוח בבית. היא התעוררה מוקדם, וראתה כמה מקרובי המשפחה לבושים כאילו שבו ממקום כלשהו. היא שאלה מהיכן הם באים, והם סיפרו לה שבאו מבית החולים; אבי עבר התקף לב נוסף. היא החלה לצרוח, "אמרו לי מה לא בסדר אצל בעלי! קחו אותי אליו!". הם סיפרו לה שהוא נפטר בעודם מנסים להרגיעה. אמי התעלפה, וכשהתעוררה מצאה את עצמה בחדר ליד דודה שלי שבכתה. היא יצאה החוצה וראתה את הגברים מחזירים את גופתו הביתה כדי לשטוף אותה לפני ההלוויה. היא הבינה שזה נכון; היא איבדה את בעלה ואנחנו איבדנו את אבינו.


אבי נקבר בעזה, המקום שבו רצה למות. זה היה כל כך מורכב עבורה לעזוב את עזה בלעדיו, ללא חלק מהלב שלה. אך היא ידעה שזו הייתה המשאלה שלו.


כולנו זוכרים שאבי אמר שהוא מפחד למות כפליט; הוא פחד להיקבר מחוץ לפלסטין. אבי היה אדם ששירת את ארצו כשהצטרף לתנועת ההתנגדות. הוא היה אדם שהקים משפחה וחינך את כל חבריה, למרות הקשיים שנקרו בדרכו. הוא היה אדם שאני אכבד ואהיה גאה בו כל חיי. מי ייתן ונשמתך תנוח בשלום אבי. חלומות באמת מתגשמים; אתה כבר לא פליט!


תרגום: יהל גזית

עריכה לשונית: מיכל זק



טקסט זה נכתב במקור באתר We are not numbers, בלוג ספרותי בו כותבים צעירים מעזה על חייהם בשפה האנגלית. חלק מהכותבים העזתים הביעו רצון להשמיע את קולם גם בעברית, ובעקבות הפנייה שלהם התנדבנו מעל לכ-150 ישראלים לתרגם את הטקסטים שבאתר מאנגלית לעברית. במידה ותרצו להצטרף אל קהילת המתרגמים שלנו ולעזור לנו למלא את האתר בתוכן נוסף, לחצו כאן.

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon