אימאן אינשאשי

הנה מה שאימאן, בוגרת טריה של החוג לספרות אנגלית בעזה, מספרת על עצמה במין זרם תודעה: תמיד כשאני מסיימת הגשה כלשהי, מגיעה השאלה שבה אני מתבקשת לספר על עצמי. הדבר הראשון שעולה לראש תמיד הוא "תאמינו לי, אתם לא רוצים לדעת". אבל אני משלימה את הטופס כך: אני נערה ששונאת את השם שלה כי לחצי מהפלסטיניות קוראים אימאן. אבל בכנות, אני לא יכולה לדמיין את עצמי כאשלי או כג'סיקה.
מגיל צעיר אהבתי אוכל חריף, בניגוד לשאר המשפחה שלי. לפעמים אני חושבת שאני מאומצת. בגלל זה הודו היא ברשימת המדינות שאני רוצה לבקר בהן לפני שאמות. עוד מדינה שהייתי מתה לבקר בה היא ספרד. השפה, הריקודים, האוכל, והארכיטקטורה המתוחכמת מצד אחד והפשוטה מצד שני הן כולן סיבות שבגללן הייתי רוצה לבקר שם. אבל בגלל שאני שונאת קיץ, בסופו של דבר הייתי בוחרת באנגליה כיעד ראשון לביקור. מאיזושהי סיבה אני רוצה לנסות כל טעם של גלידה שיש למדינה להציע ולבקר בכל מוזיאון. אני יודעת שזה נשמע כמו שילוב מוזר אבל גלידה ואומנות תמיד משפרים לי את מצב הרוח.
בהקשר הזה: יש לי אובססיה לסרטים וסדרות וטלוויזיה. פיתחתי הרגל של אכילה מול המסך. לפעמים אני שומרת אוכל טעים במיוחד עד שאוכל לשבת לאכול אותו מול סדרה, לא משנה איזו. זה לימד אותי להיות בשלנית טובה יותר ומהירה יותר, כדי שלא אפספס אף פרק חדש של "כנופיית בירמינגהם".

  • Facebook Social Icon
  • Twitter Social Icon